שלוש נשים יושבות במרפסת באחת ממושבות השרון, במשך כל שנות החמישים וגם קצת לפני כן והרבה אחרי כן, ומדברות. שיחותיהן ושתיקותיהן עוסקות בכל נושא אפשרי: למן הבעלים, הילדים והשכנים על תקוותיהם ומשוגותיהם, דרך גדולי האומה והעולם, השואה והתקומה, עד לסוגיות המטאפיזיות החובקות-כול של הזמן והנצח. 
פטקה, בלה וחדוה הן לפעמים טובות לפעמים מרשעות, קצת חכמות ודי טיפשות, פה ידעניות ושם נבערות והן, בעת ובעונה אחת, גם המאמינות הגדולות והעיוורות בחלום הציוני, גם הנהנות בעליל מהתגשמותו לכאורה בשנות המדינה, וגם המבקרות החריפות והחתרניות ביותר שיכלו לקום לו.
את כל מעשיהן ומעשיותיהן מגולל אבשלום קווה בסגנונו התוסס ועתיר הדמיון, שהנוסטלגי והסאטירי משמשים בו בערבוביה שכולה קנטרנות משפחתית ואהבת אדם חשוכת מרפא.