"הם לא יעברו" – נשבע לעצמו בבוקר ה־9 באוקטובר 73', אלוף משנה ינוש בן גל, מפקד חטיבה 7, כשעשרות הטנקים שנותרו תחת פיקודו התמודדו מול מאות טנקים סורים שהתקדמו מערבה, מאיימים לשטוף את צפון רמת הגולן בדרכם לגליל.
והם לא עברו. לאחר שלושה ימי לחימה קשים, לעתים בטיפות הדלק האחרונות, כשהבטנים כמעט ריקים מפגזים, נבלמה המתקפה הסורית. במחיר כבד. מיטב מפקדי ולוחמי חטיבת השריון לא שבו מעמק הבכא. זה היה קרב גבורה יחיד במינו. קרב הגבורה של הלוחמים שטיפסו שוב ושוב על הרמפות גם כשהאבק והפיח כיסה את פניהם עד שהתקשו לראות את המטרות בסופו של עוד יום לחימה שלא נגמר; של המפקדים שעברו מטנק שנפגע לטנק אחר שנפגע גם הוא; של השריונרים ששמעו בקשר את קריאות העזרה ולא תמיד יכלו להושיע; של הקצינים בני עשרים ששמעו את קולו של "קודקוד 20" מבקש להחזיק מעמד. עוד חמש דקות. עוד עשר דקות. והם נשארו שם וניצחו, יודעים שבלעדיו זה לא היה קורה.
ינוש סיפור חייו של אחד ממפקדי הצבא המיוחדים שקמו לצה"ל.
ילד יהודי, שברח עם משפחתו מפולין הכבושה בידי הגרמנים, שרד את מחנה הגירוש בסיביר, את הרעב הכבד במלחמת העולם השנייה וצמח למנהיג צבאי שהוביל אחריו גדודים, חטיבות ואוגדות. במקצועיות, בהקפדה ועם כל כך הרבה רגישות שהסתתרה מאחורי הקשיחות המופגנת.
חמש פעמים הוא התייצב בשדה הקרב. חמש מלחמות שבכולן ניצח.
רק את המלחמה האחרונה שלו לא צלח. "המפקד מודיע שהקרב נגמר…" אמר לחבריו ונפרד.
ינוש. גיבור אמיתי בחייו ובמותו.