זוהי תקופת מאורעות הדמים בארץ ישראל של שנת תרפ"א (1921), ששיאם ברצח הסופר והמנהיג יוסף חיים ברנר וחבריו, השוכנים כולם בבית אחד, בית משפחת יצקר, בין פרדסים וחולות בקרבת יפו.
ימים קשים ודרמטיים אלה מתוארים מנקודת מבטם של שלושה עדים: הסופר העברי הנשכח יוסף לואידור, הגנן הערבי מוראד אלקרנאווי והילדה רנין אלזיאת. כל אחד מהעדים מצטייר כדמות מובחנת, המתאפיינת בלשון ובאופי משלה, וכל אחד מהם מתאר השתלשלות אירועים טרגית. צירופן יחד של שלוש נקודות המבט יוצר תמונה מלאה, מטרידה ומעוררת השתאות, שדרכה מתבררות וצפות סוגיות אתיות, חברתיות וערכיות הקשורות לזהות, לנאמנות ולאהבה.
זהו סיפורו של איש הרוח המתקשה למצוא את מקומו בקרב חבריו החלוצים, זהו סיפורו של בן הארץ המתקשה לקבל את השינויים שמביאים עמם השכנים החדשים וזהו גם סיפורה של ילדה שמיטיבה לראות לא רק את מה שהיה אלא גם את מה שהיה יכול להיות.
מדוע סירבו יושבי בית יצקר לעלות על המכונית שנשלחה לחלצם? לאן נעלמה גופתו של לואידור? מי היה הילד הערבי שמת והאם יש קשר בין מותו ללינץ' הקולקטיבי? חילו אינו מטפל בשאלות הללו כהיסטוריון אלא כמספר סיפורים המציג בפני קוראיו תמונת עולם מורכבת ומציע להם לבחון ולחקור אותה.
בדומה לספריו הקודמים עטורי השבחים , "מות הנזיר " ו "אחוזת דג'אני", גם ברצח בבית האדום משולבים הממד ההיסטורי והממד האישי באופן ייחודי. חילו שב ומביט באירועי הרצח שאירע בשנת תרפ"א בעיניו של סופר אמת, עיניים המתעקשות לברור בקפידה את הסיפורים הקטנים שמאחורי הסערות הגדולות.
