במשאל של אנשי-רוח וסופרים, שנשאלו מטעם ה'טיימז ליטרארי ספלמנט' איזה ספרים מ-40 השנים האחרונות יתפסו מקום בין הספרים החשובים של המערב, היה מי שהשיב: "יש רק ספר אחד כזה, הרומאן של מורנטה". מנחם פרי כתב על החוויה שלו כעורך התרגום העברי: "בשבועות שעברו עלי במחיצתו, בעריכה הסופית של התרגום, היו לי ימים של בעתה וצמרמורת, והתרוממות-רוח, וצחוק ובכי. קשה לי להיזכר בחוויה דומה בכל התרגומים שערכתי ב-20 השנים האחרונות, וכל דיווח עליה יישמע מגומגם". גם המבקר של ה'סאנדיי טיימז' ניסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל הרים ידיים והודה שאין שום דרך לשקף את חוויית הקריאה ברומאן הזה מלבד לצלול אל תוכו.
    אכן, הספר של מורנטה מזכיר את דוסטוייבסקי בכוח ובמתח, אבל בהבדל גדול: למורנטה הומור אנושי חם בלתי-רגיל, נכמרות נשית, ויכולת מדהימה לדימויים. אוּזֶפֶּה שלה, שחייו הקשים והמאושרים עומדים במרכז הספר – משורר נפלא שאינו יודע קרוא-וכתוב – הילד שנולד לאלמנה החצי-יהודיה אידה בעקבות אונס בידי חייל גרמני – אוזפה זה הוא מיזוג נדיר של דון קיחוטה והנסיך מישקין ('אידיוט'), המתגלמים בדמותו של ילד רך שכמעט נוגע בחוויה שמימית.
    שבע השנים של הספר מספרות על המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. האם זה ספר על המלחמה ותוצאותיה? מורנטה מביאה בראש כל פרק תמצית של "ההיסטוריה" הנמשכת, של האלימות והקונפליקטים הגדולים, של השררה הכרונולוגית (שבתמציתה היא נראית כפיתולים רבים של רצח אינסופי). ומול ההיסטוריה של הגנראלים היא מעמידה גלריה רחבה של פשוטי-עם, צבא המנודים של "ההיסטוריה"; "ההיסטוריה" אמנם משיקה בחייהם, או חודרת לחייהם בגסות כגוף זר, אבל 'אלה תולדות' הוא ספר החותר כנגד הרלבנטיות של אותה "בדיחה שצריך לשים לה סוף", ההיסטוריה, לממשות חייו של האדם.