לו ארונדייל הוא אדם מיוחד. הוא חלק מקבוצה קטנה של אוטיסטים מבוגרים המסוגלים לנהל חיים עצמאיים. הוא עובד, יש לו דירה, מכונית וחברים, ובשעות הפנאי הוא סייף חובב. הוא למד את הקודים החברתיים ויודע מתי יש ללחוץ ידיים, ליצור קשר עין ולפענח הבעות פנים. הוא לימד את עצמו לומר "תודה" ו"בבקשה" משום שהוא יודע שזה גורם לאחרים לחוש בנוח. הוא משתדל להיות נורמלי ככל האפשר ולא למשוך תשומת לב. אבל כעת מאיים שינוי לחדור אל חייו השלווים והמאורגנים: לו מקבל הצעה לעבור טיפול ניסיוני המבטל את השפעות האוטיזם אצל אנשים מבוגרים. לאחר שיעבור את הטיפול לו יהיה ככל אדם אחר. אבל אם ישתחרר פתאום מהשפעות האוטיזם, האם עדיין יאהב את אותה מוזיקה? האם עדיין יבחין באותם צבעים ודפוסים, צללים וגוונים שאחרים אינם מסוגלים להבחין בהם? ומה אם האוטיזם של לו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו? האם עדיין יהיה הוא עצמו? "מהירות החושך", זוכה פרס ה"נבולה" לשנת 2004, הוא יצירה מרגשת על מודעות עצמית, בחירה ואהבה. אליזבת מון מכירה מקרוב את ההתמודדות עם אוטיזם. בנה, כיום בשנות העשרה לחייו, הוא אוטיסט ושימש כהשראה לכתיבת ספר זה. אליזבת מון, ילידת טקסס, שירתה שלוש שנים בחיל הנחתים ויש לה תארים אקדמיים בביולוגיה ובהיסטוריה. ספריה הקודמים היו מועמדים לפרסים ספרותיים, אולם "מהירות החושך", ספרה האישי ביותר, הוא הראשון שזכה בפרס.