"האם היה אי־פעם עוד עם שמנהיגיו היו אויביו המובהקים כפי שהיו מנהיגי העם הזה?" כך שאל רוברט ג'ורדן, גיבור "למי צלצלו הפעמונים" מאת ארנסט המינגוויי, לגבי מנהיגי ספרד בזמן מלחמת האזרחים. את השאלה הזאת מעלה אמוץ עשהאל בנוגע לשורה של מלכים, נביאים, כוהנים, רבנים והוגים, שהולידו לדעתו תרבות יהודית של אנרכיה פוליטית, ניכור מגזרי, התנשאות לאומית, פטליזם מדיני והפקרה של המולדת; תסמינים שיחדיו הצטרפו למצעד היסטורי של איוולת מנהיגותית.
מצעד האיוולת היהודי הוא פירוש חדשני של ההיסטוריה הפוליטית היהודית, המפנה אצבע מאשימה כלפי מנהיגות שהובילה לאסונות לאומיים כבירים, החל באובדן עשרת השבטים, עבור בכיבוש הרומי וכלה בשואה.
בכתיבה סוחפת המדמה סיור עיתונאי בין דרמות מדיניות, טרגדיות אישיות, מהפכות רוח וסערות נפש, משחזר עשהאל רגעים מודחקים בהיסטוריה היהודית, כמו התמוטטות הברית שכרתו אחאב ויהושפט, פתיחת שערי יהודה בפני רומא, או המסקנות של דון יצחק אברבנאל מגירוש ספרד. מתוך ראייה היסטורית רחבת יריעה הוא טוען שהחולשה המדינית היהודית לא נבעה מהתקפות מדיניות מבחוץ אלא מניוון פוליטי מבפנים, ושהפסיכולוגיה שעיצבה את העבר היהודי מאפילה כעת על ההווה הישראלי ומאיימת על עתידו של המפעל הציוני.
מצעד האיוולת היהודי הוא קריאת השכמה לחברה הישראלית דווקא עכשיו, כאשר המולדת היהודית עומדת להיהפך, לראשונה מאז ימי קדם, לביתו של רוב העם היהודי. האם יסמן הנרמול הגיאוגרפי של העם היהודי את קץ מצעד האיוולת היהודי? השאלה שבה מסיים עשהאל את חיבורו צפויה לעורר דיון סוער בארץ ובעולם.
