'הסוד', הרומאן השני של אנה אנקוויסט (הראשון בעברית), נבחר בהולנד כספר הטוב ביותר לשנת 1997 (שנת הופעתו), זכה לביקורות מתפעלות, נמכר בלמעלה מ300,000 - עותקים, וסחף את רוב ארצות אירופה (תורגם לגרמנית, צרפתית, אנגלית, הונגרית, שוודית, דנית, איטלקית, בולגרית...). כוחו לגעת, לרגש, לרתק, להדליק את הדמיון, נובע דווקא מן הסטקאטו הסיפורי, מן הנסיון לתת את הדברים "עצמם", בלי שמץ של "דביקות", בלי פרשנות, בלי "פסיכולוגיה". אנה אנקוויסט, פסיכואנליטיקאית, מספרת ומשוררת, ילידת 1945, היא גם בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית. ב1988 - החלה לפרסם שירים, וב1994 - ראה אור הרומאן הראשון שלה. היום היא מן הסופרים הפופולאריים ביותר בהולנד. באו קראחנבורך קורא לילה אחד סקירה בעיתון על CD חדש עם הקלטות ישנות של הפסנתרנית בעלת הקריירה הבינלאומית, ואנדה ויריקה, אשתו - לשעבר, שלא ראה אותה שנים. הוא מופתע לגלות שוואנדה לא עקרה לאמריקה, כפי שסבר, אלא פרשה לפני למעלה מ15 - שנים מן הקריירה שלה (שאותה העדיפה על - פני אהבתו), והיא חיה בכפר קטן בפירנאים. הוא מחליט לנסוע לבקר אותה. בפרקים מתחלפים נפרשים עבר והווה, לסירוגין, עד שהם מתלכדים בסיום. הפרקים הזוגיים הם תמונות ממהלך חייה של ואנדה מרגע הלידה ואילך, במשולב עם נקודת - תצפיתה ; הלא - זוגיים מציגים את ההווה (של באו, של ואנדה). חייה של ואנדה היו תמיד מלאים סודות, אבל סוד אחד, מסתבר, עלול להיות דרמטי במיוחד... במחלת - הפרקים שוואנדה לוקה בה לא די כדי לכונן פשר למהלך חייה ולהסביר את פרישתה. כשוואנדה רוצה סוף - סוף לספר בדיעבד את סיפור - חייה, להבין את נקודת - ההתחלה, ודורשת את עזרת אמה ("האשה שבגדה בה בשתיקתה"), היא מחמיצה את ההזדמנות. הסוד הדרמטי, הנוגע לעצם לידתה, הוא רק בגדר קרוב - לוודאי, יש פרטים מכריעים שתומכים בו, ואילו פרטים אחרים מבטלים את אפשרותו. מה הקשר בין העובדה שהסיפור הסופי לא יסופר לבין פרישתה ? איזה מקום תופס בחייה אדון דה - ליאון, המורה - לפסנתר היהודי שלה, המאמן של אמה, זמרת האופרטות, אשר נלקח על - ידי הגרמנים לעיניה ? איך יוסברו יחסיה עם אביה ? אולי ניגנה תמיד לאיש בבגדים כהים ובכובע שחור העומד בסוף האולם - אבל מיהו האיש הזה ? מחשבותיה המודעות של ואנדה אף - פעם אינן טרודות בכך, האיש אינו יותר מתמונה, וגדולתה של אנה אנקוויסט היא בהימנעות: היא אינה משאילה מן הקריירה שלה כפסיכואנליטיקאית לא לוואנדה ולא לקוראים. אין פירושו שחסר בספר מתח עלילתי, ההיפך הגמור - אבל מה ש"פתוח" בו הוא הסיפור שמאחורי הסיפור. זהו ספר על כוחה של המוסיקה ועל כשלונן של המלים. לוואנדה מעולם לא היו מלים, מעולם לא סיפרה לעצמה את סיפורה. דווקא היא, אשר סוד הצלחתה כפסנתרנית הוא ביכולתה להתוות את הקו המאחד יצירות פרגמנטריות, אינה מצליחה לטוות במלים את "קו - הנושא" של חייה, אפילו לא את אופי המחשבות המוסיקליות שלה. יש לה צלילים בראש, היא מתקשרת בצלילים בעיקר עם עצמה, היא כמהה להגיע בצלילים אל מישהו; נוגעת - ללכ הסצינה שבה היא מגיעה באמצעות הפסנתר אל תודעתו העמומה של אחיה המונגולואיד... היא לא זקוקה למלים כשהיא מנגנת, היא מקיימת "שיחה" שלעולם אין לקיימה במלים ; המוסיקה לגביה אינה רק שפת רגש, וודאי לא שפת הטכניקה, אלא הדו - לשוניות של אלו, בצירוף הסוד שלה, שאותו אינה יודעת. אבל ואנדה אינה בדיוק אדם לא - מודע ; יש לה מודעות אחרת, לפסנתר. להעביר במילים את מה שמעבר לגבולותיהן, לא קל, ואנה אנקוויסט עושה זאת בכישרון גדול. הקוראים יוכלו לספר סיפור שמעבר לסיפור, לחשוף סוד שמעבר לסוד - החומרים הלוא מונחים לפניהם; אבל תמיד יהיה זה יותר מסיפור אחד. היא לא אומללה בשנים האחרונות. היא חיה פרגמנטים של הווה, הזמן עצר אצלה (כמו אצל המונגולואידים). "מעתה היא רק תהיה", בלי לחץ לספר סיפור - עצמי. "מאושר מי ששוכח את מה שממילא אי - אפשר לשנות", היתה שרה אמה מתוך "העטלף" של שטראוס. מ.פ.