ה"מספר" של הרומאן של בני ברבש הוא ילד אחוז דיבוק של תיעוד, הגדל בתל - אביב של שנות השמונים, מצוייד בטייפ, שאליו הוא "מחובר כמו לאינפוזיה", ובו הוא מקליט בלי הרף. הפקעת האסוציאטיבית של האירועים, שהילד מספר אותם באיזשהו זמן לא - מוגדר, מתבססת בחלקה הגדול על התיעודים המוקלטים, הכוללים גם דברים רבים שאינו מבין, או שלא הבינם בזמנו. מצד אחד הרומאן הזה הוא סיפורה הרב - קולי של משפחה מסועפת, ששורשיה באירופה ובדרום - אמריקה. וקרוב יותר אל הילד עצמו - לפנינו סיפור המשברים החריפים והתכופים, המטלטלים את היחסים בין אביו לאמו, ש"חצי מהחיים שלהם מתועדים אצל ילד אחד והחצי השני מוכחש על - ידי הילד השני". על רקע זה גם צובר הילד המספר את מושגיו על מין ועל יחסי גברים - נשים. אבל הספר - שבגלל הפרספקטיבה של הילד המקליט, והפוטו - מונטאז'ים שמייצרת תודעתו, הוא רומאן קומי לעילא - הינו בעצם ספר על מקומו של הסיפור המשפחתי בכינונה ובגיבושה של הזהות האישית. "לא נולדנו לתוך דף חלק שאנחנו יכולים לכתוב בו על עצמנו מה שמתחשק לנו". המשפחה אינה מסגרת הרמונית. ברבש תופס את ההשתייכות המשפחתית כמבוססת דווקא על קווי - שבר דמיוניים שקורעים את המשפחה לגזרים ; על סיפורים מתגוששים. כל אחד מספר את ה"מציאות" אחרת, והאחדות היא של פילוג ומשבר מתמידים, בטורים גבוהים. הדבק המשפחתי הוא דווקא בתהומות שאינם ניתנים לגישור. החיים בתוך המשפחה מעניקים לכל אחד תפקיד בסיפורו של האחר, ועליו להבין את האחר, ולחיות למענו, וגם להשתחרר ממנו, ולהיות שונה, ולהיכשל בציפיות שמצפים ממנו - עליו להמשיך בסיפור, להשתלב בו, אך גם לספרו כסיפור מנוגד. ודווקא הקונפליקטים המתמידים, שבהם כל אחד צודק ולכל אחד כואב משהו בפנים, מחליפים את אופיים כעבור זמן - כשמספרים אותם לא בהכרח באופן מהיימן. כאן הצדדי הופך לעיקר, והכאב והזעם הופכים בדיעבד לסיפור קומי ומשעשע, המבדר את נמעניו. ההזרה הקומית של הכאוב היא אחד ההישגים המובהקים של הרומאן של ברבש. וכמו אצל שחרזאדה, כשנגמרים הסיפורים, יבואו חוסר - הפשר, הזמן המרוקן והאינות.
