הרומן החדש של דוד שיץ, אחד מבחירי הפרוזאיקונים שלנו, מורכב משלושה רבדים שונים אך משלימים. ברובד הראשון, הגלוי ביותר, זהו רומן של מהגרים: רומן שעיקרו תיאור המפגש בין קבוצת ילדים שהגיעה לארץ מאירופה ב־1948 ובין קבוצת המבוגרים הקולטת אותם: מצד אחד מתיישבים מאופקים ותרבותיים, לפחות למראית עין, שהקימו להם בעמל רב מושב מבודד מאורגן לתפארת. מצד שני חבורה ססגונית משולי הכרך התל-אביבי בראשית שנות החמישים: סוחרים
בשוק השחור, מלווים בריבית, סרסורים וזונות ערב רב של ברנשים וחתיכות שעלו ופרחו ב'תקופת הצנע'. המפגשים בין קבוצות המבוגרים, השונות כל כך, ובין קבוצת הילדים מסתיימים כולם בתוצאות הרסניות. תוצאות אלו – משפחות מתפרקות, נאמנויות יסוד מופרות – מאירות את החברה הנדונה באור אירוני ואכזרי. החברה הקולטת', על שני אגפיה, נתפשת בצביעותה. הילדים ה'נקלטים' נתפשים כנגיף המשחית ומעוות כל מה שנקרה בדרכו.
את "שושן לבן, שושן אדום" אפשר, וצריך, לתפוש גם כשלוש וריאציות על הנושא 'אהבה אסורה'. החלק הראשון של הרומן, "לילי קאמר", מתמקד בסיפור אהבה בין 'אח' ל'אחות' שיש ביניהם יחסים ארוטיים. החלק השני, "גולדין היפה", עניינו פרשת אהבים בין נער לזונה במשולב עם מעשה־רצח הנתפש כרצח אב. בחלק השלישי והאחרון, "פליקס בר־מזל", מתואר מצב־יחסים בין נער לאשה שאימצה אותו תחילה כבן ולאחר מכן כמאהב. הנשים ברומן: האחות (לילי), הזונה (מרגו) והאם מאהבת (יהודית) מייצגות, אם תרצו, את פניו השונים של האב-טיפוס הנשי.
הרובד השלישי ברומן, שהוא כמדומה גם המהותי ביותר, עוסק ביחס שבין סוגיה מוסרית לסוגיה אסתטית. גם ב"שושן לבן, שושן אדום", כמו בכל סיפוריו, נמשך שיץ כבחבלי קסם (ובדומה ליהושע קנז) לצומת המחבר בין 'הרע' ו'הרע למראית עין' ובין 'היפה' ו'היפה לכאורה'. את הזיווגים האפשריים בין ארבעת המושגים הללו מפתח שיץ בהדרגה: מהסיגי לטהור ומהקונקרטי למופשט.
גיבורת החלק הראשון של הרומן, לילי קאמר, היא חציה ילדה שובבה אך קלוקלת וחציה נסיכת לילה'. גולדין היפה, שעל שמו, כאמור, קרוי החלק השני, הוא צירוף של נער רחוב שובר לבבות ורוצח בעל אישיות פסיכופאטית כמעט. ואחרון, לא חביב דווקא, שבדמותו מגיע המתח בין האסתטי למוסרי לעוצמה הגבוהה ביותר, הוא סימון וינד; שילוב של אסטתיקון טהור ושומר־מוסר שטני בעל נורמות כפולות. סימון תלוי מעל ראשיהם של אשתו ובנו המאומץ, התופש אט־אט את
מקומו "כעוף לילה הפורש את כנפיו בחשכה, נדבק לזיזים, נושם את האוויר הבשום, יחד איתנו".
המגוחך ואולי אף המזוויע הוא שדווקא עם מותו של סימון כלים מן העולם המתואר גם היופי וגם האהבה.
שלושת הרבדים שמהם מורכב הסיפור של דוד שיץ יוצרים בחיבורם רומן סבוך, עמוק ומרתק. זהו, לדעת כותב שורות אלו, הספר הטוב ביותר שכתב הסופר עד כה; ספר שבו מגיעים למידת ההשתוות המבע הרגשני האקספרסיוניסטי שלו והראייה הפרספקטיבית המרחיקה ממתנת.