בכל אחת מצמד הנובלות שבספר הזה משמיע מישהו סיפור באוזני אדם קרוב - סיפור על בגידה וקנאה.
בראשונה: שאול, גבר לא צעיר, חווה בהתמסרות מלאה, בתשוקה ובעוצמה, את הרומאן של אשתו אלישבע עם גבר אחר, שאתו היא מקיימת את חייה האמיתיים.
הוא מקנא, אך במפתיע גם מאוהב בשניהם יחד, אינו עומד בפניהם.
"הסיפור" הזה כבר מעסיק אותו בינו - לבינו עשר שנים, אבל רק עכשיו, לראשונה, הוא מלביש את המצב במלים ומשתף בו את אסתי, אשת אחיו.
בנובלה השנייה: רותם, אשה - נערה, שיחסיה המנוכרים עם אמה, נילי, היו לה במשך שנים מקור לכאב, יושבת עכשיו ליד ערש - הדווי של אמה כדי לקרוא באוזניה סיפור שכתבה עליה.
בסיפור המדומיין הזה היא מנסה כביכול לפענח את חידת הקשר שנרקם לפני 18 שנים בין האם, מורה ליוגה, לבין נער "יחיד במינו" (שהוא "נער ונערה קלועים זה בזה"), בעל כישרון מרשים להסוואה ולמשחק.
אביו הביא אותו אל נילי כדי "שתעשה ממנו גבר".
כעת מנסה רותם לבדוק מול אמה האם מה שארגה לסיפור, שבו העניקה לנער קול וגוף, באמת דומה למאורע הטראומטי, הנעלם ממנה, שהתרחש אז בינו לבין האם, ושאותו חוותה רותם בזמנו כבגידה של אמה.
בשתי הנובלות, הדמות שמספרים עליה (המאהב של אלישבע; הנער) היא מוקד של השקעה רגשית, יצרית ויצירתית אצל הדמות המספרת.
בעת ובעונה אחת היא ניגודה הגמור, משאלה שלה, וגם צד מועצם שלה. מזמנים אותה כדי להתחיות דרכה, כדי לטלטל, לרענן ולהחריף קשר, כדי לברוא מפגש חדש שכמותו לא היה עד כה. אלישבע, כששאול רואה אותה "בעיני" המאהב שלה, היא אלישבע אחרת שאוהבת אחרת, וכך שאול עצמו הופך למישהו שכמו נשוי לשתי נשים.
וגם רותם חווה את נילי, דרך הסיפור על הנער, כאם שלא היתה לה. אבל דומה שהמרכז המרתק של שתי הנובלות הוא מה שקורה בהן בהווה, בשעה שמספרים: החלחול ההדדי בין הדמות המספרת לזו שמאזינה לה באמפתיה, ומה שמתחולל בכל אחת מהן. הדמות המספרת ממקום של חירות פנימית נשאבת מתוך עצמה, גולשת אל מעבר לקו הגבול שלה, מאפשרת לאדם אחר להציץ אל מנגנוניה הפנימיים הכי אינטימיים.
גם שאול וגם רותם נותנים את עצמם באמצעות סיפור על נתינה, על נדיבותם של אהוביהם המכזיבים כלפי מישהו אחר (אלישבע כלפי המאהב שלה; נילי כלפי הנער). ההיחשפות של אסתי לסיפורו של שאול מציתה בה סיפור אהבה ישן שלה עצמה ומחייה אותו. ההיחשפות של נילי לסיפורה של רותם מביאה אותה לקלוט את האישור שבתה נותנת לה, ולקבל באופן אחר את בתה ובעיקר את הקשר של זו עם חברתה - אהובתה.
"זוג זה המון אדם", חושבת אסתי. ואכן, שאול, בסיפור שהוא מספר לה על אלישבע, ובהזיותיו המלוות את הסיפור (על המוני הגברים שהתגייסו לחפש את אשתו שאבדה), נפתח לאופציות שונות של זהותו הגברית, משתחרר מגבולותיו הצרים וממעצוריו, ומסגל לעצמו גם לקסיקון רגשי חדש (מפגש חדש הוא מילון ודקדוק חדשים).
"לא חשוב גבר, לא חשוב אשה", אומרת נילי לנער שאת גופו היא מעסה בסיפורה של רותם, ובכך פותחת רותם, המספרת, מקום שבו הכל אפשרי. בסוף סיפורן, זהותן של הדמויות המספרות מפולשת יותר, משוחררת מגבולותיה הקודמים.
הקריאה בצמד הנובלות, מעמוד לעמוד, מפרט רגיש וחכם אחד למשנהו, היא חוויה עזה ומפעימה.
גרוסמן מפליא לספר את הגוף כנפש ואת הנפש כגוף. לפנינו העזה חדשה בכתיבתו של גרוסמן, ואחד הספרים הגדולים של הסיפורת הישראלית בשנים האחרונות.