אריאלה, חברתו של ארנון, נעלמת יום אחד, ומצווה עליו לא לחפש אחריה. היא לא מכריזה שהקשר ביניהם נגמר, אבל כעת היא צריכה להיות עם עצמה.
אירוע פותח זה - מישחק האהבה הגחמני שכופה עליו חברתו-אהובתו - מציב לפני ארנון אתגרים של נאמנות ומחוייבות, דומים לאלה שליוו אותו במלחמת לבנון, שבה היה קצין צעיר, ש''נשבר'' עקב מאורע טראומטי בכפר ערבי.
מסע החיפושים אחרי אריאלה הוא הצד האחר של מסעו של ארנון בעקבות עצמו ועברו, הוא נאבק בין הצורך בזולת, אפילו הצורך להפוך לישות אחת עם האחר, לבין הרצון להינתק מן הפקעת המחוברת, לא להיות חייב, שייך, מחובר, לאשה, להורים, לחברים, לכלל.
''יצאתי. אתקשר. לא יודע מתי -'' הוא כותב לאריאלה בסוף, ויכולת ההינתקות הזאת, שטיפח בעצמו, היא, באופן פרדוקסלי, מצד אחר, דווקא ''התערבבות'' באריאלה, מין חיקוי שלה.
להיות שייך הוא גם לצאת מעצמך, להיות מנותק הוא גם להינתק מעצמך: מסע החיפושים של ארנון הוא גם מסע בתוך הפרדוקסים של חולשתו וכוחו של ה'אני'.