"הידיים של קליאו התחילו למשש אותי בסקרנות (...) היו שם בשבילה כל מיני איברים אבל לא היה לה יחס מיוחד לאף אחד מהם. (...) הכל היה בשבילה חלק מהגוף המגודל הזה חסר הפרווה שהיא קיבלה במתנה ואני ליטפתי את המבן שלה שהיתה גמישה וזה דיגדג לה אז היא התכווצה ונשכבה על ידי מעוגלת כמו כדור וחמה. אחר כך היא העבירה אצבע ארוכה במורד הגב שלי מתעכבת לפעמים על איזה חוליה שאולי בלטה שם. מציירת קוים עדינים על הגוף הלבן שלי ואני התרחקתי כל רגע יותר מהעולם שבחוץ והייתי הולך ומתקרב אל עצמי הולך ונהיה הכי רגוע בעולם (...) פתאום היא גילתה את האוזן שלי והתיישבה. הפנים שלה היו ממש בתוך האוזן כמה זמן והנשימה הרכה שלה נשמעה כמו לחישה. משם היא הגיעה לשיער. הידיים שלה פיזרו אותו על המצח ותילתלו אותו. בשבילה זה היה אולי הזכר האחרון לפרווה שלי אבל היא לא משכה(...) היה לי נעים שם בכלוב בגן החיות עם הנגיעות שלה בלי לחשוב על שום דבר שכבתי על הגב והכוכבים היו נשפכים מעלי מלמעלה מתפזרים בין האצבעות שלה שהיו מובילות אותה למסע מיוחד." צעיר ירושלמי, בדרכו המתמשכת ללשכת הגיוס (לשם הוא לא מגיע חעולם) נקלע לשרשרת אירועים מוזרים, משעשעים ונוגעים ללב. הצעיר, שהוא "עוף משונה", שמשהו בנגיעה שלו באדמה קצת רופף, ספק מפגר ובעצם תם, כל מובניה של המילה (תמים, נאיבי וגם מלא תום), מגיע לגן החיות הירושלמי כאל מין "עיר מיקלט" מאהבתו הנכזבת ומאילוצי המציאות, וקושר קשר נפשי עמוק עם קליאו ,הקופה. הוא עובר להתגורר בגן בסתר, יחד עם סוהל, הערבי העובד בלילות בניקוי הכלובים. חייו בגן החיות, וגיחותיו מן הגן עם סוהל ועם הקופה, הופכים למסע "הזרה" של הכוחות הפועלים היום בחברה הישראלית. אירועי הספר, השופע הומור "זרוק", גובלים בפנטסטי ובגרוטסקי. בדרך סיפור משוחררת ומבריקה, ובריתמוס מיוחד של עברית "נמוכה", מוציאה דניאלה כרמי אל הפועל את המוזרויות הטמונות בכוח במצבים ובמילים. החיים עם קליאו בגן החיות באים, כביכול, לגונן על מציאות ראשונית, טבעית, חופשית מאילוצי עולם החוץ. אלה חיים פשוטים של חופש ואחווה, עולם כחול של תום, בלי צבא, משטרה ואר מוסדת המדינה. בעולם החוץ, לעומתם, מצויים אהבה נכזבת, הפלה, חיי "העולם הגדול" של בת שבע האהובה לשעבר, הדת והלאומנות השוטפות את הארץ, בית כנסת, בית אבות, שירותים חשאיים, בתי מעצר ומכלאות, מוסד לחולי רוח, בית חולים, אנתיפדה, מתנחלים וכו'. אבל דומה שאין לקרוא את הספר כסטירה על ערימת תופעות המאפיינת את החברה הישראלית. למעשה,זהו ספר אירוני על עצם אפשרותה של המציאות האלטרנטיבית. כי, במבט שני, שני העולמות ההפוכים, המנוגדים כאן, דומים ומשקפים זה את זה. כאן וכאן גדרות, כלובים ומכלאות. גם הקופה היא "כמו אסיר שמקבל ביקור" והתוכי המרוט של גן החיות הוא הצועק "בדם ואש, בדם ואש ". אין להמלט מאזיקי המציאות. הרס החומה הסוגרת אפשרי רק כמופע אורקולי מבויים, או שהוא מתאפשר רק באשליה ובהזיה. בסופו של דבר, זהו ספר אירוני על מגבלותיו של חלום התום. 'חיי הלילה של קליאו' הוא הרומאן הראשון של המחברת. קדמו לו ספר ילדים, 'הפיצוץ ברוב אהלן', וספר סיפורים, 'כל הזמן שבעולם לקטוף שזיפים'.
