את הרומן הזה מספר לנו מוקיון פנטומימאי. דומה מוקיון בתפקידו לליצני החצר של השליטים מימי הביניים. כשם שהליצן רשאי היה לגלות את כל האמת, בהעמידו פני שוטה, ולו גם את האמת האכזרית והמרה ביותר, מבלי להיענש - כך רשאי גם המוקיון לחשוף את האמת לאמיתה בחולשות האדם לעיני כול, במלים ובתנועה. זהו בעצם תפקידו המקורי של מוקיון. פניו הצבועות לבן בתוספת קווים שחורים מעטים, ועיניו הנבובות לגמרי - מעלימות את אישיותו. מאחורי המסכה הלבנה שעל פניו המאופרות מסתיר המוקיון בכוונה את אישיותו, את מאוויו, את תקוותיו, את שמחתו ואת סיבלו. כולם רואים אותו, כולם שומעים אותו, כולם נהנים מתעלוליו - אולם איש אינו יודע את המתחולל באמת בנפשו פנימה שמאחורי המסכה. יתירה מזו, פניו המאופרות הופכות להיות פניו הטבעיות. ללא איפור הוא מפחיד את הבריות. ומתוך פניו המאופרות מתבלטים ועולים בדרך מופלאה האמת שבהעוויות פרצופו, ההיגיון שבחוסר ההגיון, ותפיסת החיים הנכונה שבמעשי הליצנות המוקיוניים. המוקיון משקף לעינינו את בני האדם על ליקוייהם, ואת מעלליהם כמות שהם במציאות. כל אדם יכול למצוא את עצמו משתקף בתעלולי המוקיון. לכן מרתק הספר כל כך את הקורא. הרומן של היינריך בל הוא בעת ובעונה אחת גם סיפור על אהבה נכזבת בין שני בני אדם, כי האהבה העזה מתמוטטת, אך ורק, כאשר אחד מבני הזוג רואה את עצמו קשור יותר למסגרת החברתית המקובלת מאשר חברו. סיפור זה משקף ברורות, דרך עיני הנאהבים, את כל הפגום והאכזרי בעולם, העומד מחוץ לעולמם של המוקיון ושל אהובתו. הרומן דן בהתנגשות הדרמתית בין האמת והמציאות שביחסי האהבה, ובהתנגשות שבין המוסר לבין אורח - החיים המקובל בחברה בת - זמננו. תוך כדי כך, פורש לפנינו המחבר יריעת חיים רחבה, המקיפה בעיות העומדות ברומו של עולם, בתחומי הפרט והכלל, הדת והמדינה, המוסר, המצפון, והמשמעת המפלגתית העיוורת. ברומן זה הצליח הסופר, היינריך בל, כאילו להקפיץ את המוקיון שלו מעל לצילו, ולנתח את עצמו. ובזה סוד הצלחתה של היצירה בעולמה של הספרות המודרנית. ספר זה, בלבושו העברי, פרי עטו של ד"ר בצלאל וכסלר, מוגש כעת גם לקורא הישראלי.
