כשגדעון שֹורק פרש מהמוסד אחרי שנים ארוכות של פעילות חשאית רבת־עלילות הוא לא תיאר לו שדווקא אז ייקלע לתסבוכת שתעורר הדים בארץ ובחו"ל. כל מבוקשו היה להגשים משאלה ישנה – לכתוב רומן על ימי החרדה של אל־עלמיין, כשאיום הפלישה הנאצית ריחף מעל היישוב היהודי בארץ ישראל. לצורך הכתיבה נעזר גדעון באלמה וֶבֶּר, סופרת חכמת לב ושנונה שהרומן הראשון שלה היה מיד עם הופעתו לרב־מכר. החיזור ההדדי המתפתח ביניהם, הנע בין חשיפת נסתרות העבר לגילוי רזי הכתיבה, מביא אותם אל מחוזות מפתיעים שלא חלמו עליהם, מעמת אותם מחדש עם פרקי חיים שהדחיקו ומשנה את תמונת עולמם.
"כששבו על עקבותיהם ומשמאלם התנשאה החזית החומה, הקודרת, של כנסיית יוחנן הקדוש על מגדלה הגולמני, המגושם, כבר עמדה השמש גבוה בשמים. שותקים עברו על פני חומת בית הספר האנגליקני, שבתוך מתחם הכנסייה, ואת תשומת לבה של אלמה משך ציור, שיד חסודה, חפה ככל הנראה מאבק הרהורי כפירה, ציירה בלבן ובתכלת על דלתות הברזל החלודות הסוגרות על מגרש החניה של בית הספר: מלאך בגיל העמידה עם מבט נוגה וזקן צרפתי מעוצב, ומלאכית עולת ימים שתוֹם ושוויון נפש נשקפים מפניה – שתי דמויות צחורות, ערטילאיות, כמעט שקופות לחלוטין, שמרחפות בתוך חלל תכלכל, חלומי, ואוחזות יחדיו, נוגעות לא נוגעות, בכדור הארץ כאילו הוא כדור משחק.
"חבל שלא הבאתי אתי מצלמה," אמרה אלמה. "זאת יכולה להיות עטיפה נהדרת לאיזה ספר שאולי אכתוב פעם.""
חיים באר נולד בירושלים ב־1945. ספריו: ספר השירים שעשועים יום יום, הרומנים נוצות, עת הזמיר, חבלים, לפני המקום ואל מקום שהרוח הולך, וספרי העיון גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר ועגנון — מערכות יחסים ומזיכרונותיה של תולעת ספרים — מסעות בעקבות סופרים וספרים. זכה בפרסים ספרותיים, ובהם פרס ביאליק לספרות עברית, תשס"ב; פרס אקו"ם על שם יהודה עמיחי על מפעל חיים בתחום הספרות, תשס"ה; פרס ישראל וברטה ניומן לספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר־אילן, תשס"ח; פרס ברנר, תשע"א; פרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן יהודה, תשע"ג ופרס רמת גן לספרות, תשע"ג. פרופסור (אמריטוס) לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
