"פרח לא מסביר את עצמו - אהבה אינה מסבירה את עצמה", שרה בילי הולידיי.
על-פי קניוק: פרוזה אינה מסבירה, אינה מבטאת דעה. פרוזה מספרת אנשים בתנועה, ומה שהם זה גם מה שמסביר אותם.
חיים על נייר זכוכית מעצב עשר שנות חיים באמריקה של שנות החמישים, מן השנים המהפכניות, המסעירות והדחוסות של המוזיקה, התרבות והאמנות האמריקנית ובמובן מסוים וחשוב, גם של הגורל היהודי שם.
מקומות אקזוטיים, אירועים בלתי-אפשריים וגיבורי תרבות כמו צ'רלי פרקר, בילי הולידיי, ג'יימס דין ומרלון ברנדו, מככבים כצמתי נסיעה ברחבי היבשת, שליבה הוא העיר ניו יורק והדופק שלה הוא הווילג'.
שם מונעת חבורה יוצאת דופן של צעירים על-ידי בדידות גדולה המתקיימת בתוך געש אדיר של מפגשם, כאב, מחול, סמים, אלכוהול, ואפילו תרבות המאיה.
תשוקה, ג'ז ואלוהים - אלה הם מקורות ההשראה שמהם יוצא קניוק את הרוח הכל-כך מיוחדת לו, והם המכתיבים את הקצב והמוזיקה של הספר הזה.
דרכם מועלים באוב זכרונותיו הפראיים מאותה תקופה וכל אותן דמויות אינטנסיביות וחד-פעמיות שנשרפו במהירות מאותה תקופה וכל אותן דמויות אינטנסיביות וחד-פעמיות שנשרפו במהירות באישה של אותה אמת מזוקקת וחסרת פשרות שלאורה התעקשו לחיות.
ניו יורק שהשתמרה במוחו של קניוק, מה"ניצולים" הבודדים של השנים המופלאות ההן, היא עיר שאיננה קיימת עוד - ואולי היא היא אמריקה האמיתית.
הכתיבה של קניוק בספר הזה מעוררת אסוציאציה של אשד זכרונות שאי-אפשר לעצור עותו.
זוהי כתיבה נועזת, חשופה, אמיצה, והקורא נסחף בזרם הזה ומתקשה לעצור בקריאה.