המקום: קהיר. הזמן: שלהי שנות הארבעים של המאה ה־20. בעל הקרקעות עבּד אל־עזיז הַמאם יורד מנכסיו ומוצא את פרנסתו במחסן של מועדון המכוניות — שכיית חמדה ארכיטקטונית בלב הפועם של העיר, שבני האליטה האירופית והמלך המצרי רודף השמלות נהנים בה ממנעמי החיים. צוות העובדים במועדון, לעומת זאת, חי בפחד מתמיד מנחת זרועו וגחמותיו של רב־המשרתים אלְקוּ, המשפיל אותם ומתעמר בהם. כשהַמאם מעז לעמוד על שלו, הוא מוכה נמרצות ומת — מפצעיו ומבושה. רעייתו וארבעת ילדיו נותרים חסרי פרוטה, חשופים לניצול כלכלי, מיני ופוליטי.כאשר ערב הפיכת הקצינים של 1952 התסיסה ברחוב גולשת אל תוככי היכל הפאר הקולוניאליסטי, יושביו נאלצים להחליט אם לחיות בביטחון אך ללא חירות וכבוד, או לסכן הכול ולהילחם על זכויותיהם.
מועדון המכוניות של מצרים הוא סאגה סוחפת המורכבת מפרשות אהבים סוערות, קנוניה להפלת בית המלוכה ונקמה אכזרית. זהו סיפור על אי־צדק, עוני, כוח משחית והתנגדות ועל יכולתה של הרוח האנושית להכניע מנגנוני דיכוי ולהימחץ תחתם גם יחד. העלילה שטווה עלאא אל־אסוואני אמנם מתרחשת בתקופת השלטון הבריטי, אך היא בבואה של האתגרים הניצבים בפני מצרים כיום וביטוי לגלי הנוסטלגיה למונרכיה, השוטפים אותה בשנים האחרונות.
עלאא אל־אסוואני הוא מבכירי הסופרים המצרים בני זמננו ונכלל תדיר ברשימות הכותבים המתורגמים הטובים ביותר, המופיעות בעיתונות העולמית.
חיבר 13 ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים ואסופות מאמרים. יצירותיו תורגמו ליותר מ־30 שפות, קטפו פרסים רבים ונמכרו במיליוני עותקים. ספרו הנודע ביותר, בית יעקוביאן, נחשב לציון דרך באירועי "האביב הערבי".
"אני מאמין שעל הספרות לייצג את חסרי הקול, או את אלו שאינם יכולים לומר מדוע הם סובלים," הוא אומר. "היא איננה כלי לשיפוט, אלא אמצעי להבנה אנושית."
אל־אסוואני הוא מבקר נועז של המשטר במצרים, ונבחר כאחד מ־100 הוגי הדעות החשובים ביותר של המגזין היוקרתי Foreign Policy. מאמרי דעה פרי עטו מתפרסמים מעת לעת ביומונים מצריים ובכלי תקשורת בולטים בעולם ונחתמים בסיסמה הקבועה "הדמוקרטיה היא הפתרון".
