יום אחד חוזר הגיבור, עמוס קינן, לביתו, והדלת אינה נפתחת בפניו. אשתו אינה מכירה אותו, הילדות מתנכרות לו, המשטרה מגרשת אותו ובכיסו מצויה תעודת זהות ועליה שם אחר - יוחנן לוין.
הגיבור, שנידון לחיות עם תעודת זהות שאינה שלו, חותר לאורך כל הספר לחזור ולהיות עמוס קינן, בעל לאישה שאהב, אב לילדות, עיתונאי בעיתון מכובד. את ההוויה של יוחנן לוין הוא מסרב לקבל עליו. אכן, זו הוויה מאוסה. כל כולה סביאה אינסופית, פגישות הבל עם חברים, שיחות בטלות בתוך אדי אלכוהול, שעות על שעות בבתי קפה, בלי טעם ובלי תכלית.
אך המהלך מפתיע מתברר להווייתו של עמוס קינן אינה שונה במהותה מהווייתו של יוחנן לוין, ולגיבור, יהיה שמו אשר יהיה, אין למעשה לאן לחתור, אין למעשה מה להיות.
מעבר לשתי ההוויות, בערפל הרחוק, קיים משהו אחר, עבר נורא-הוד של כיבוש כנען בסופה, מתוך אמונה גדולה, ורצון עז לבנות עולם אחר, שלא יהיה כמותו, עולם שייוולד כהתפוצצות של כוכב זוהר.
המספר מנסה לשחזר את העבר הזה, לחוות אותו בעצמו, ולהעבירו אל הקורא. אבל העבר הזה אינו ניתן לשחזור. הוא מופיע כהבהובים של משהו שהיה ודעך, כזיכרונות, מקצתם קטועים, מקצתם דהויים, מקצתם מסולפים. והקורא יודע זאת, ויודע גם מה שהמספר אינו יודע - העבר הזה אינו ניתן לשחזור לא רק משום שהזמן עשה בו שמות, אלא משום שאין מה לשחזר. החלום הגדול הפך חלום של אימה ומוות ופורענות עוד בשעה שנחלם, הזיכרונות המגששים אל ההתלהבות הגדולה ואל ההתלקחות המיוחלת, נתקלים שוב ושוב במחזות של רצח, אלימות והרס.
ואם אין לגיבור מה לשחזר, הרי אין לו עבר ואין לו הווה, והקורא, שכבר הגיע למסקנה זו, אינו מופתע משמגיע הסוף המפתיע.
עמוס קינן נולד בתל אביב ב-1927.
כתב מדורים סאטיריים, מחזות, תסריטים, ספרים, בהם: "ספר הסאטירות" - קובץ סאטירות; "חור בלבנה" - תסריט; "חברים מספרים על ישו" - מחזה; "הדרך לעין חרוד" - ספר.