"עד 'נחמו' היא תלד," אמרה המיילדת, והנשים הכורעות שבו למולל את הבצק. התערובת הדביקה שהתפתלה בין אצבעותיהן נגזרה לאטריות קצרצרות, ואלה נשרו לתוך טסי נחועהן ענקיים. כשיתמלאו, יניחו אותם לייבוש בשמש החמה של חודש אב.
"מעיניה זרמו דמעות כאילו היו נהר..." נשמעה קינתן.
על מצע נמוך שכבה אשה וניסתה לחנוק את ייסורי הלידה בנשימות חטופות. הכאב פרץ מגרונה בצעקה קצרה שהחרידה את המיילדת מעל קערת הנחושת וקטעה את הלחש המתנגן.
"עוד לא הגיע זמנך בתי," הרגיעה המיילדת בעיניים חמורות. "עוד מעט." היולדת מילמלה: "זה לא כמו תמיד, לא כמו תמיד."
בחושניות, בציוריות ובעדינות יוצאות דופן בונה רינה עוזיאל - בלומנטל את סיפורה של משפחה מסורתית מאז לידתה של פלור בסלוניקי, דרך ההחלטה לעלות לארץ ישראל ועד חזרתו המפוכחת של מואיז לאירופה.
המצאה, זיכרון הוא רומן מופלא שבסיסו הוא זיכרון, או רסיסי תודעה, שעליהם ואיתם אורגת המחברת המצאה ספרותית נדירה. זהו רומן שמרתק את קוראיו לקורות משפחה אחת, ליחסים, לכאבים, לכוח וליופי שבתוכה, ויחד עם זאת מהדהדת בו החוויה היהודית הקולקטיבית של המאה העשרים.
רינה עוזיאל - בלומנטל, ילידת תל אביב ושחקנית במקצועה, פירסמה מסיפוריה בכתבי העת "פרוזה", "מאזניים" ו"עיתון 77". על המצאה, זיכרון קיבלה בלומנטל את פרס "נוצת הזהב" של אקו"ם לשנת 2001, המוענק כל שנה לכתב יד שהוגש בעילום שם.