כמו הפרפר שהיכה בכנפיו באינדונזיה, וגרם לשלג בניו - יורק - מישהו עצבני, שצעק "פצצה" בבית - קפה בפאריז ב1895 - , אולי התחיל את הסיפור הזה, שמתרחש בירושלים של היום. ציור של טולוז - לוטרק (מ1892 - ) הוא הרבוס (חידת - הציורים) שקושר בין ההווה של הספר לבין שרשרת רציחות בפאריז של סיף המאה ה19 - , ומרמז לפיתרון של שרשרת מקרי - המוות בירושלים, כעבור 103 שנים. מה שמחבר את רוב הדמויות בהווה הוא מחלוקת בין היסטוריונים "ציונים" ל"פוסט - ציונים" סביב הנרטיב הישראלי. ויש גם סיפור אהבה שמפציע אט - אט - עדין, רגיש ומשעשע. חדוות העלילה חוגגת. לדנקנר כישרון - סיפור נדיר לעולל עלילות מבריקות, והשמחה לספר מתקיימת כאן בעזרת עין מצוינת לדמויות ולמצבים ישראליים. עיבוי המתח, ובעיקר ההתרה החריפה, עם הפתעה על גבי הפתעה, מעניקים לנו רומאן בלשי המקיים דיאלוג של שווה - עם - שווים עם הקלאסיקה של הז'אנר. אבל יש כאן הרבה יותר מרומאן מתח משוכלל, שמצליח גם לגעת בלב. מה שהופך את הספר ל"חוצה - גבולות" הוא החתרנות שלו במסגרת הז'אנר. אלא שבדיוק כאן נאלץ כותב "גב הספר" להתאפק מגילוי העלילה ולהסתפק בהכללות שיובנו רק בתום הקריאה ברומאן. בכל כתיבתו הספרותית בודק דנקנר את קו - הגבול שבין בדיה ל"מציאות", ואת כוחו של סיפור לחולל מציאות, לאו - דווקא ליצגה. וכך גם כאן: המהלך השגור של הסיפור הבלשי (רצח - בילוש - פענוח), שבו החקירה צוברת עובדות ביחד עם פרטים לכאורה - לא - שייכים, ונועלת אותם לבסוף באמצעות קפיצה רבת - השראה לסיפור 'שיושב מצוין' ושמסביר את הרצח שהיה בהתחלה - מהלך זה מתהפך כאן. החקירה (גילוי "האמת") קודמת כאן לכל הרציחות, הסיפורים קודמים ל"מציאות". שורת ייצוגים (כולל הציור של טולוז - לוטרק) מכיננת את המיוצג. המאבק העיקרי בספר הוא מאבק בין סיפורים (כולל מאבק בין שני נרטיבים לאומיים). מישהו מביים סיפור ש:שים - לאל סיפור אחר, מישהו מכין פענוח עתידי של סיפור, ומישהו מנסה לחבל בפענוח הזה בעזרת סיפור נגדי. לכן, בעצם, המאבק הוא בין "פרשנויות". הרומאן הבלשי אמור לספק לנו 'פיתרון מושלם, שאינו מותיר שום שאלה פתוחה, כשהכל מתקשר בתעלומת הרצח'. אבל ברומאן של דנקנר, המסע בעקבות הפרשנות הממצה, "הנועלת" את מרב הפרטים, חושף שכבות של מציאות, שכבות של "אמת". לא רק שפרשנות סרק מוליכה לפרשנות "האמיתית", שלא היתה אפשרית בלעדיה, אלא שיש גם כמה פירושים, שכולם נכונים ורלבנטיים לספר (אבל רק אחד מהם רלבנטי לחידת הרציחות). ומה שמכריע לבסוף את הכף בשקלול בין הפרשנויות הם דווקא פרטים לגמרי לא - שייכים, סמטאות צדדיות. ולכן אנחנו נשארים בסוף גם עם רצח שלא היה, ועם נסיון - לרצח, ורצח נוסף, ששייכים ל"סיפור" אחר. בצד ה?ליק של התלכדות הפרטים הכל - כך הגיונית נותר אתר של "היגיון" אחר, לא - רציונלי - פעולתו של מישהו שהאינטואיציה המטורפת שלו חשה ברוע אחר, שנובע מתוך הציור. הפיתרון הרציונלי אינו חובק - כל. ודמויות הספר עצמן תוהות מי או מה "עשה את הסיפור": תלוי איזה סיפור. מול הז'אנר הבלשי, הבנוי על פענוחם של צירופי - מקרים ואיתור קשרים, עומדת המציאות הישראלית, שבה כולם איכשהו קשורים לכולם, צנופים עימם ברשת צפופה. הפקעת הזאת שולחת זרקור אירוני אל עצם הסיפור הבלשי הישראלי, שבו כולם מועמדים להיכנס אל צירופי - המקרים. ההבנה הנכונה של הטקסט מ1895 - , הפותח את הספר, ושרק בעמודים האחרונים של הרומאן מתבררת הרלבנטיות שלו - מעניקה לכאורה להיסטוריונים הישנים ניצחון גדול מול ה"פוסט - ציונים". אבל גם אם מסתבר שהדמות שכתבה את הטקסט הזה כתבה אותו כמונולוג בגוף - ראשון של מישהו אחר, ולא כווידוי שלה - עצמה - בכל - זאת יש בעצם הכתיבה בגוף - ראשון לא מעט הזדהות עם בעל המונולוג. מפלתם של ההיסטוריונים החדשים אינה שלמה איפוא. האם דנקנר אוגף כאן מימין וגם משמאל ? מ.פ.