ההווה של `הר הטועים` הוא שעות אחדות של בוקר בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, אם כי הצירוף ``בית קברות צבא`` מובלע בספר, מורחק. המספרת נוסעת לשם עם זוג חברים ועם חבר נוסף, שאשתו, אמירה, כבר אינה מסוגלת לנסוע. במשך 16 שנים הם נוסעים לשם לטפל בגינות, ``שש עשרה שנה אנחנו מביאים פרחים נמוכים``. הטיפוח הכפייתי של הפרחים, תיאורי הדממה והרוגע כביכול, שברי הדיבור שרובם חזרות הד בין שתיקות - דיבורים צדדיים, מסביב - זה מה שעומד לכאורה בחזית הספר כנקודת המוצא למספרת. גן פורח, נעים, נקי, עם הרבה יופי - אלה מלות המפתח. אין זה ספר על המלחמות עצמן וגיבוריהן, וגם לא על הנשארים, מיד לאחריהן. זהו ספר על אופן קיומם של החיים לאחר שנים רבות, והוא בונה קוסמוס שלם, שכל דמויותיו (מלבד המספרת) יש להן ``שם מישהו`` והן חיות חיים אובססיביים כמו מחוץ לזמן, או בזמן מעגלי של חילופי העונות, כמו הצמחיה, הצבעים, התאורה ונדידת הציפורים. ואין שום ספר בספרות העברית עם צמחיה כה רבת עלילות, עם תיאורים כאלה של כוח הצמיחה. יהודית הנדל חוזרת כאן - מזווית חדשה, המעוגנת בטרגדיה הישראלית - לנושא העומק של `הכוח האחר` ו`כסף קטן`; העצמי והאחר. האחר הנעדר הוא כאן ממשות חיה בתוך העצמי, הוא קובע את חוט השידרה הקיומי של מי שנותר אחריו, את זהותו, את קו השבר שלו וגם את כוחו האחר. העצמי הוא, למעשה, חיים אחרים, וגם להיפך - אלה אנשים שיכולים להמשיך לחיות לפרקים רק כמו מחוץ לעצמם, ``גם כשזה קורה לך הזה כאילו קרה לאחרים``. ורוב האנשים בספר הם חסרי שמות, זהותם נקבעת רק לפי ה``כאן`` של השורות (``אנחנו מכאן``; ``לך יש עץ``) או לפי פעילותם ``כאן`` (האיש עלה אבן, האשה עם מטאטא הקש, עם זר פרחי גן העדן). אין זה ספר של איפוק משכך והסטה אל ``הקליפות``, אל הצדדי הלא רלבנטי או המנוגד. הרעננות הפורחת, האומרת חיים צעירים, היא גם גן שמתפוצץ מבפנים, היופי נוצץ כמו סכינים, ודווקא השקט, החולין והגינון הם שמטלטלים את ספר ומטעינים אותו מתח רגשי רב. כי במסגרת הזאת, של בית הקברות, כל דבר נמשך להיות טאפורה ומקבל משמעות אחרת. מחוט ברזל, או כובע קש קשיח ועד לאשה סורגת שמסיטה את חוט העיניים (``מלא עיניים הר הטועים``). הסטאטיות של ההשקיה והגינון בל תטעה. במהלך הבוקר, המתחיל כ``יום נעים במיוחד``, הכל מתעוות ומסתחרר. אמירה - האם שלא באה - מנוגדת כביכול לאחרים; היא מסלול אפשרי אחר, אופציה הפוכה של תגובה - טירוף מתמכר. אבל המספרת - בכוח המחשבה והזיכרון - מאצילה בהדרגה על המציאות ``השקטה`` שלפניה את הגעש. היא זוכרת פתאום (גם שברים מילדותה שלה), אומרת לעצמה, מנסה לנחש, חושבת על... לא רק שהיא כמעט קוראת לתוך המצב את מה שיקרה לאמירה בסוף, כמי שיודעת ואינה יודעת שהיא יודעת - אלא שהיא גם חושפת בכל הדמויות המבליעות את המהות הנסתרת, את האופציה של אמירה הקיימת בתוכן. זאת העלילה הסמויה, המתוחה; המבט, התאורה המשתנה, זכרונות העבר של המספרת - מספיגים אפילו את הצמחיה בארס המחלחל. וכל זה מביא פאתוס הולך ומשתלט. המספרת מצטרפת לדמויות כידידה אמפאטית, אם גם כסופרת. ``כאשר עבדתי על `הר הטועים` הייתי נוסעת לשם לפעמים`` נפתח האפילוג, ובכך מוכנס נושא חדש לספר: הסופר שדמויותיו האחרות הן הוא עצמו, ושגם הוא - זהותו היא כל האחרים, ``באותה קירבה מיוחדת, שיש רק בין זרים`` - ``וכמוני היא סופרת לאחור, והספירה קצרה``.