.png)
'ככה אני מדברת עם הרוח' - הרומאן הראשון של סמי ברדוגו, שזכה בפרס יעקב שבתאי לסיפורת - הוא ספר ייחודי, הישג ודאי למחברו, ומאורע בסיפורת הישראלית.
גיבורת הספר נוסעת לעפולה בתקווה לפגוש את בנה בן ה18 - , שברח מהבית לפני שלוש שנים בתום שנה של שתיקה.
נסיבות "הבאתו" של הילד הזה מפאריז בסוף השנה "האמיתית של חייה", שבה נהפכה "לאשה לא רגילה" בשל "חיבור של פשע שאף אחד לא ידע עליו"
ההשערות על מעשיו הליליים של בעלה בפאריז;
גסיסתו ומותו כעבור שש שנים ;
המריבות הנוראות שהיו לה עם בנה ;
חייה עם הגבר שאתו היא גרה בהווה;
יחסיה הכמעט - אלימים עם אמה;
הימשכויותיה לגברים בעלי "כוח יפה"
"שיקחו אותה ויעשו איתה הכל" - כל אלה, ועוד, עשויים לפרנס עלילה דרמטית, שהקורא אכן יכול ללקט אותה כחלקים מפוזרים של פאזל. אבל בדיוק מהחוקיות העריצה של עלילה קווית כזאת, ומהדיבורים הנפשיים הנדושים הנקשרים בה, במלים גדולות של אהבה ובגידה ודיכאון ומודעות, זז ספרו של ברדוגו הצידה - בין אם מתוך התרסה על עודף הספרותיות שיש בתפיסה כזאת של החיים, ובין אם מתוך שילוב מוחלט עם חיי - הנפש המיוחדים של הדמות הראשית שלו, שאלה בדיוק הדברים שהיא מסלקת מראשה, ומיד חושבת על משהו אחר.
ספרו של ברדוגו הוא כניסה מעוררת - השתאות לעולמה של אשה, שמנסה לראות את חייה כאילו כל הרגעים שבהם "היו רק הימים הרגילים של החיים" ולהיאחז בבריאות: "אני אוהבת את הבריאות של הגוף שלי, ולא חושבת על הדיבורים של הנפש בתוכו".
החיים הסטריליים הללו, בקווים ישרים, ברוגע (כשתחושת הכוח והאושר שלה גם מעוררת אהדה וחמלה), הם כוננות מתמדת מול משהו שיגיח מאיזה פינה; הם כבישה של המחשבות והזיכרון, הכחשה, או הסטה בלי - הרף לפרטים צדדיים וטריוויאליים : מאמץ "להחזיק במשהו שאני מכירה בשביל לא לזרום לתוך התהום הזאת והפחד שאני לא יודעת מה יביא לי". אלה חיים בלי חיטוטים ושאלות, שהקשרים האנושיים שבהם מתבטאים בשתיקה או בדיבורים קצרים. העיניים והידיים נהפכות למלים, והגוף והמוחש הם מרכז הנחמה או הכאב, "כי הדברים האמיתיים שיודעים על החיים לא באים במלים של דיבור, הם באים במכה כואבת בתוך הראש, שעושה אותנו מסתכלים אחרת". ההזרה הזאת, ההסתכלות האחרת, כל מה שמזדהר דרך הפרטים הצדדיים, מעניקים לספר כוח רענן בעיני הקורא, אבל משרים ניכור נורא בין דמויותיו. החיים מחוץ למלים הגדולות, בעיקופים והתקות, בתוך קולות בלי מלים, או בדיבורים עם הרוח, לקיחת נשימות ארוכות ושחרורן - 'משכיחים או כובשים לא רק את הזכרונות האישיים, את הרוע הנעים, את החופש המתוק והמסוכן, או את העמידה מול האסון והמוות. מודחקים כאן גם האתוס הישראלי, יום השואה, יום הזכרון, המקום הקולקטיבי ומפת הארץ. להימשכות שלה לערבים אין בעיניה היבט פוליטי. הנסיעה לעפולה, בדחף פתאומי, נועדה להוציא ממנה "את המלים שהיא פוחדת". היא כמעט מוכנה עם עצמה לדבר סוף - סוף עם בנה, אולי לגלות לו את סודה, אולי להניח לו לספר לה את סודו שלו, שאותו הוא שותק. ויותר מזה : אולי "כל הנסיעה שהיא עושה תהיה לה משתלמת ותשנה לה את כל החיים". בסוף היום הזה "כלום עוד לא נסגר". ברור שלא היה כאן מהפך דרמטי, אך גם שלא תחזור מן הנסיעה הזאת אותה אשה. השיקלול המדויק של הסיום השברירי הזה פתוח לקוראים. אמנות הפרטים הסוגסטיביים של ברדוגו מגיעה בו לשיאה. ספרו הראשון של ברדוגו, קובץ הסיפורים 'ילדה שחורה', התקבל על - ידי הביקורת והקוראים כאחת ההבטחות הגדולות של הסיפורת הישראלית. מ.פ.
