הגיבור ביודאיקה הוא הצעיר מבין שלושה אחים. הוא חי וגדל בחנות משפחתית לחפצי יודאיקה. באופן בלתי צפוי ולמורת רוחם של אחיו הבוגרים דווקא הוא יורש את החנות של אביו. כך, בנוסח המזכיר סיפור אגדה, מתחיל הרומן המהפנט של אודי טאוב. העלילה של הרומן מתפתחת ומתפתלת בין סצנות הנדמות כמציאותיות להפליא אך גם, ובה במידה, כגזורות מעולם אחר, שכולו חלום והזיה. האח הצעיר לומד בישיבה בשומרון. שם, בערב פורים אחד, הוא משתכר ונושא דרשה עמוסת דימויים הדנה ביחס הכמעט ארוטי שבין רעיון לדימוי. לאחר לילה זה הוא מרחיק לניו יורק ומצייר. הוא מציג בגלריה אופנתית תערוכה שגיבוריה הם יהודים דחליליים מעונים. כל התמונות נמכרות בערב הפתיחה. אך כשהוא חוזר לביתו מתנפלים עליו בריונים, מכים אותו מכות רצח ושורפים את ביתו על כל ציוריו. לאחר חצי שנה הוא חוזר לארץ ללוויית אביו ומנסה למכור את חנות היודאיקה בניגוד לרצון המשפחה. אך אז מגיע לחנות קפלר, גרמני בן מאות שנים (בן דמותו של המדען מהמאה השבע-עשרה יוהאנס קפלר), ולוקח לידיו את ניהול החנות. תחת ידיו החנות משגשגת, אך הפלא ופלא - כל הפריטים שנמכרים חוזרים ומופיעים בחנות וחוזר חלילה. במקביל מגלה הגיבור את קהילת יודאיקה: יהודים ננסיים החיים במעין שטעטל הנמצא מתחת לרצפת החנות. הגיבור נקשר אליהם ואף מתאהב באודליה, בתו של השמש, וכמעט נישא לה.
וכך, במסלול עקלתוני המשלב היסטוריה והיסטריה, מתקדם הגיבור כשהוא נושא מטען כבד של מחלה קשה וסוד פלאי, והרומן נע כמו רכבת הרים, המתגרה בחוקי הפיזיקה, עד לפסקה האחרונה המפתיעה.
יודאיקה הוא רומן המנסה לתפור מים לאש: לכתוב תוכן כאילו אין צורה ולכתוב צורה כאילו אין תוכן - ועד הקצה, ובלי מורא. זהו רומן יומרני מאוד. משל מורכב, מגוחך והרואי, קומי וטראגי, שגיבורו הוא העם היהודי וגורלו הנפלֶה.
לפני עשרים שנה קראתי את הגרסה הראשונה של יודאיקה ונדהמתי. היה לי ברור שזכיתי לראות יהלום ענק, נדיר בגודלו ובאיכותו. מאז שקד אודי טאוב על היהלום שלו, עיבד וליטש, ליטש ועיבד, והתוצאה בעיני: יצירה מונומנטאלית, לא פחות; פרוזה עברית במובן המובהק ביותר של המושג הזה ועם זאת שונה מכל מה שקראתי.
