All Posts

כשאני מסיים ספר, מה שנשאר אצלי לא תמיד זה העלילה, אלא השאלות שהעלה מעלה בי כמה ימים לאחר מכן. אנחנו מכירים את זה יותר כ"ספר שנשאר איתך." נעורים ללא אל הוא כזה. קטן. מטלטל. עמוק. הספר כתוב מנקודת מבטו של מורה בבית ספר גרמני בשנות השלושים. נקודת ההתחלה היא קטנה ממש. ישוב בחדרו, בוחן חיבורים של תלמידיו. מהר מאוד העלילה מתפתחת כשהמורה הופך עד ומעורב בסדרה של אירועים שמאתגרים אותו לגבי מה נכון לעשות כשאנשים סביבו נכנעים לשיגרות רעילות ולקונפורמיזם. המורה הבוחן הופך לנבחן במלוא מוב

בואו נתחיל קודם כל עם המובן מאליו - הספר הזה לא ישנה את חייך. אני חוזר שנית הספר הזה לא ישנה את חייך. שינוי זה משהו באחריות האנשים עצמם. אין פה מקום להטפות. אבל...וזה אבל גמיש...מה שכן הספר הזה ינסה לעשות הוא להאיר פינה בראש שעד עכשיו הייתה חשוכה. קן רובינסון הוא בדיוק כזה. הוא לא מטיף. הוא לא דוחף. לא מספר לך מה לעשות עם חייך. הוא פשוט מזמין אותך לחשוב: האם אתה נמצא במקום שבו הכישרון שלך והאהבה שלך נפגשים? רובינסון, אחד הקולות המזוהים ביותר עם חדשנות בחינוך, לוקח את הרעיון ה

"אסירים בגן עדן" של ארטו פאסילינה הוא דוגמה נהדרת לספרות פינית במיטבה: כתיבה שנראית פשוטה על פני השטח, אבל מלאה הומור יבש, ביקורת חברתית עדינה ועלילה שמתרוממת למקומות בלתי צפויים. פאסילינה, אחד הסופרים הפינים החשובים והמזוהים ביותר, יודע לספר סיפור בלי להתאמץ והקסם פשוט קורה. הכול מתחיל בההתרסקות. תאונה אחת, אי באמצע שום-מקום, וקבוצה של אנשים שלא ממש בחרו להיות יחד. מהרגע הזה האי הופך לזירה אנושית פרועה, חכמה ומצחיקה, שבה כל מה שאנחנו מכירים על סדר, חברה וכללים מתפורר. פאסילי

ממני אישית לא יצא גנרל הכשרת הפיקוד הקרבי בצה״ל 1949–1956 ספרו של ד״ר שגיא טורגן, הוא מחקר מקיף וחשוב על השנים שבהן עוצבה תשתית הפיקוד בצבא ההגנה לישראל. התקופה המנותחת, מראשית המדינה ועד מבצע קדש, היא מהשנים הפחות מתועדות בכל הנוגע להיווצרות דמות המפקד הישראלי ולתהליכי ההכשרה הראשונים של קצונה צה״לית. הספר בוחן לעומק את המנגנונים, הוויכוחים וההכרעות אשר ליוו את הקמת מערך הפיקוד, ומציג כיצד צה״ל הצעיר ניסה לבנות מודל מקצועי, יציב וברור למפקדים ולמנהיגים בשדה הקרב. טורגן מציג

יש משהו מהפנט בפתיחה של ספר ישן. לא רק הריח והדפים המצהיבים, אלא התחושה שאתה מציץ לתוך חדר שקפא בזמן, נוגע במחשבות של מישהי שחיה בעולם אחר לגמרי. לפני כמה ימים הגיע לידי ספרה של נדז'דה קונסטנטינובה קרופסקיה, “כתבים פדגוגיים” . ספר קטן, צנוע, כמעט אלמוני. כריכה חומה, דפים מצהיבים, שום דבר שצועק מהמדף. אבל מהר מאוד הבנתי שהספר הזה רחוק מלהיות סתם עוד ספר מצהיב. זהו ספר זיכרונות. רסיסי חיים. תיעוד אישי של תהליך התבגרות אינטלקטואלי ואידיאולוגי ולאחר מכן גם מספר הרצאות על חינוך, מ

כולם מכירים את ALICE עליזה, את הארנב הלבן ואת עולם ההזיות המבריק של לואיס קרול. אבל מי שקורא את המהדורה של הוצאת זמורה, בתרגומו של אהרן אמיר, מגלה שיש כאן ספר אחר לגמרי, מהסוג שאפילו קוראים מבוגרים נהנים לפתוח שוב. במקום עוד פעם “סיפור הילדים שכולנו יודעים בעל-פה”, הבלוג הזה מוקדש למה שהופך את התרגום של אמיר ליצירה ספרותית בפני עצמה. אהרן אמיר: מתרגם שהוא גם יוצר אהרן אמיר לא היה “עוד מתרגם”. הוא היה משורר, סופר וחוקר תרבות, וזה מורגש בכל משפט שהוא בוחר. בתרגום עליזה בארץ הפל

יש מפעלי מחקר שאפשר להגדיר אותם כ"פרויקט חיים". אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל הוא בדיוק כזה: שילוב נדיר של היסטוריונים, קרטוגרפים, ארכיאולוגים, גאוגרפים וחוקרי יהדות שעבדו לאורך שנים במטרה אחת: לצייר את הסיפור של הארץ, תקופה אחר תקופה, בצורה מדויקת, נקייה ומבוססת מקורות. הסט מחולק לארבע תקופות מרכזיות: תקופת המקרא תקופת בית שני, המשנה והתלמוד מביתר ועד תל חי: תולדות ההתיישבות והעימותים מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה אבל הסיפור האמיתי כאן הוא לא רק התוכן, אלא המפעל שהוציא אותו

יש ספרים שנכנסים למדף ויש ספרים שנכנסים לתודעה. המילון אחול מניוקי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה הוא מהסוג השני, ספר שהוא גם תיעוד לשוני, גם מופע סטנדאפ מודפס וגם מסמך תרבותי שלא היה עובר היום שום ועדת קבילות. המילון יצא לראשונה בשנות השבעים והפך במהירות לקלאסיקה של העברית החיה ברחוב: שפה שאינה משתעלת בנוסח “אדוני נכבד”, אלא צוחקת, מקללת, מתחרזת, ממציאה, ומפגינה את האופי הישראלי הכי בלתי אמצעי שיש. (יש פה קוראים בקהל שזוכרים איך היו מדברים פעם בכתבות שהיו משודרו

לפני שכולנו הפכנו למומחי חדשות בזכות כותרות מתפרצות באפליקציה, ולפני שסרטון של שבע שניות בטיקטוק קובע מציאות, היה אדם אחד שזיהה את התופעה כבר במאה ה - 19: מארק טוויין, הסנדק הלא רשמי של הפייק ניוז. הסיפור שלו כבר מזמן נכנס לפנתאון: בעודו מטייל באנגליה, התבשר טוויין כי בעיתון פורסם שהוא… מת. לא “קצת לא מרגיש טוב”, לא “נראה חלש”, פשוט מת. וכשטור עיתונאים הגיע לבדוק האם הוא במקרה בחזקת רוח רפאים, הוא הגיב במשפט שהפך לאייקון תרבותי: “השמועות על מותי מוגזמות מאוד.” זה היה הרגע שבו

יש ספרי ילדים שנשארים איתנו לא בגלל עלילה דרמטית או הרפתקה גדולה, אלא בזכות הרגעים הקטנים: חיוך של ילד, אופניים כחולים, תלבושת מסורתית, רגע של תמימות. “דירק הילד מהולנד”  של אסטריד לינדגרן הוא אחד מאותם ספרים נדירים שבהם הפשטות עצמה הופכת לקסם. רובנו בישראל מכירים את לינדגרן דרך הרפתקאותיה של הילדה השוודית בילבי (פיפי ארוכת הגרביים), אבל בשנות החמישים היא יצרה סדרת ספרים מיוחדת במינה - “ילדי העולם”  - שכל אחד מהם מציע הצצה לעולמו של ילד ממדינה אחרת. לינדגרן לא ניסתה “ללמד גי

מטולדו לירושלים: מסע בעקבותיה של יהדות ספרד. בשנת 1989 פרסם יהורם גאון את מטולדו לירושלים , אלבום מסע יוצא דופן, שבו צילום, זיכרון וצלילי רומנסה משתלבים לכדי סיפור תרבותי של עם וגולה. גאון, שהמוזיקה הספרדית שזורה ביצירתו ובזהותו, יוצא בעקבות קהילות יהודיות שמקורן בספרד, מטולדו העתיקה ועד לירושלים המודרנית, ובדרך מתחקה אחר השורשים, הקולות והנופים של המסע ההיסטורי הזה. הספר הוא יותר מאלבום; זהו מסע מצולם, עשיר בתצלומים צבעוניים, מפות, ופקסימילים של כתבים ומסמכים היסטוריים. גאון

מעטים הסופרים שמצליחים להיכנס ללבבות הקוראים בעוצמה כה גדולה, מבלי שאיש יודע מי הם באמת. אלנה פרנטה, אחת הקולות הספרותיים החשובים של זמננו, עשתה בדיוק את זה. תחת שם עט מסתורי היא בנתה עולם שלם של נשים, חברות, כאב, תשוקה, זהות וחיפוש עצמי, והעניקה לנו יצירה שהיא גם מראה חברתית וגם וידוי רגשי מהדהד. מי היא אלנה פרנטה? מאז פרסום הרומן הראשון שלה בתחילת שנות התשעים, פרנטה בחרה להישאר מאחורי הקלעים. היא כמעט ואינה מופיעה בציבור, אינה מתראיינת בפני מצלמות, ושומרת בקנאות על פרטיותה.

אדית וורטון, מן הקולות הבולטים והמעודנים של הספרות האמריקאית בראשית המאה ה - 20, ידועה בעיקר בזכות עידן התמימות ו בית השמחה . אך קיץ (1917) הוא אחת היצירות האינטימיות והנועזות ביותר שלה. רומן קטן בממדים, אך גדול בעוצמתו הרגשית. במרכז העלילה עומדת צ’ריטי רויאל, נערה צעירה שגדלה בעיירה קטנה ומוגבלת בניו אינגלנד, תחת חסותו של גבר מבוגר שהוציא אותה מילדות ענייה וחשוכה. חייה השקטים משתנים כאשר היא פוגשת צעיר זר מעולם אחר, ומגלה את טעמה המתוק מריר של אהבה ראשונה ושל תשוקה אסורה. מ

במרכז יצירתו של ג’ורג’ו בסאני, הגן של פינצי-קונטיני, עומד הזיכרון. לא רק זיכרון אישי אלא תרבותי, קולקטיבי, כמעט מיתולוגי. הרומן, שראה אור באיטליה ב 1962, הוא סיפור על אובדן של נעורים, של אהבה, של קהילה שלמה, על רקע שקיעתה של יהדות איטליה בשנות שלטונו של מוסוליני. המספר, בן למשפחה יהודית אמידה בפֶרָארָה, משחזר את יחסיו עם משפחת פינצי-קונטיני, ובייחוד עם מיקול, הצעירה היפהפייה והמסתורית שבחבריה. הגן של המשפחה, חבוי מאחורי חומות גבוהות, הופך למעין מרחב מחוץ לזמן - מקום שבו העולם

יש ספרים שהזמן רק מוסיף להם משמעות. אחד מהם הוא “רוב רוי על הירדן, הנילוס, ים סוף, ים כנרת ועוד – מסע שוטית בארץ־ישראל, מצרים ונהרות דמשק” , שראה אור בעברית בשנת 1982 בהוצאת משרד הביטחון. מאחורי הספר עומדים שלושה שמות גדולים: ג’והן מקגריגור, ההרפתקן הבריטי שחתר בירדן; עמיהוד ארבל, המתרגם; ורחבעם זאבי (גנדי), שיזם את ההוצאה העברית וערך אותה באהבה אמיתית לארץ הזו. 🧭 ההרפתקן הבריטי שהעז לשוט בירדן ג’והן מקגריגור (John MacGregor, ‏1818–1892) היה מהנדס, מגלה והרפתקן סקוטי, שנחשב

בין כל מחזות העולם שמבקשים להבין את האדם, “משרתם של שני אדונים” של קרלו גולדוני הוא אולי הקומדיה החכמה מכולן. במרכזה עומד טרופאלדינו, משרת שובב, רעב וחסר מנוח, שמחליט לשרת שני אדונים בו־זמנית כדי להכפיל את שכרו ובעצם מסבך את חייו עד בלי די. מה שנראה תחילה כעלילה מצחיקה על בלבול ושקרים הופך אצלו למראה על החברה כולה: על יחסי כוח, ממון ותלות, על נאמנות ועל הצורך האנושי לשרוד בתוך עולם שבו הכול נקנה ונמכר. בתרגומו הבלתי נשכח של אברהם שלונסקי, השפה מבעבעת חיים: > “אם יש אדון אחד

"שעת החסד" / יהודה עמיחי שעת החסד הוא אחד מספרי השירה המאוחרים של יהודה עמיחי, שהתפרסם ב 1982 (בהוצאת שוקן). הספר מסמן שלב של התבוננות לאחור — בשנים, באהבות, ובמלחמות — ומביא קול אישי, מפוכח, אך גם מלא חמלה והשלמה. עמיחי כותב בו על הזמן החולף, על האל הנעדר והנוכח, על זיכרונות ילדות וירושלים שלו, העיר שהיא כמעט דמות בפני עצמה בשיריו. בספר שירים זה מורגש מאוד המעבר בין כאב לידיעה, בין אירוניה לאמונה, בין מלחמה לשאיפה לשקט. השפה נראית פשוטה — אך כל מילה מדודה, טעונה במשמעות ובמו

ארנסט המינגוויי (1899–1961) היה מן הקולות הבולטים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20. חייו סוערים לא פחות מיצירתו - מלחמות, מסעות, אהבות...

קשה לדמיין את התרבות העברית החדשה בלי דמותו של חיים נחמן ביאליק. הוא לא היה רק משורר מחונן, אלא גם מי שידע להפוך מילים למפעל לאומי של...

אורי אורלב הוא אחד מסופרי הילדים החשובים והאהובים בישראל. ספריו מלאים ברגישות, דמיון וחוכמת חיים, והם מלווים דורות של ילדים והורים לאורך...