All Posts

„יריד במוסקבה” : חנוך ברטוב כמסמך של רגע לפני הקץ. יריד במוסקבה של חנוך ברטוב איננו רק ספר מסע או יומן ביקור; זהו מסמך ספרותי עיתונאי נדיר המתעד את ברית המועצות בשלהי קיומה: סתיו 1987, רגע היסטורי שבו הכול כבר נסדק, אך כמעט איש עדיין לא האמין שהמערכת עומדת לקרוס. ברטוב מגיע למוסקבה כחלק ממשלחת סופרים, בעיצומה של תקופת הפרסטרויקה והגלסנוסט של גורבצ’וב. על פני השטח שוררת תחושת פתיחות זהירה: מותר לדבר קצת יותר, לשאול שאלות, לבקר את העבר. אך מתחת לפני השטח, כפי שהספר מיטיב ללכוד

„שלושה בממ״ט אחד“ מאת רון מיברג, אמנון לוי ואמנון דנקנר הוא קובץ של טורי עיתונות שנכתבו בזמן מלחמת המפרץ, ומתעדים את החיים בישראל תחת איום הטילים. כל אחד מהם בקול המיוחד שלו מתבונן על השגרה שנכפתה על האזרחים...ההסתגרות בממ״ט, ההמתנה, החרדה והאבסורד (נשמע מוכר???) והכל בעין חדה, אישית ואירונית. דרך קטעים קצרים ומדויקים הם מצליחים ללכוד רגעים קטנים של פחד, הומור וישראליות, ולהפוך את חוויית המלחמה הביתית למסמך תרבותי שמדבר גם שנים אחרי. אז הנה אנחנו בדיוק....שנים אחרי.

ספר יד שנייה הוא לא פשרה. לפעמים הוא המתנה המדויקת ביותר כשאומרים “מתנה”, רוב האנשים חושבים על משהו חדש. עטוף. מבריק. כזה שעדיין לא נגעו בו. אבל מי שחי ספרים – באמת חי ספרים – יודע שזו לא תמיד הבחירה הנכונה. ספר יד שנייה, דווקא בגלל שהוא כבר היה בעולם, יכול להיות מתנה מדויקת יותר. עמוקה יותר. אישית יותר. לא לכל אחד. אבל לאדם הנכון – זו יכולה להיות מתנה מושלמת. לא כל ספר יד שנייה הוא “עוד ספר משומש” יש הבדל גדול בין ספר שעבר ידיים סתם, לבין ספר שיש לו נוכחות: מהדורה שכבר לא מו

גם הדג ישיר – הלדור לכסנס יש ספרים שמסרבים להיכנס למשבצת אחת. גם הדג ישיר של הלדור לכסנס הוא בדיוק כזה: רומן קצר לכאורה, אך כזה שמצליח להיות בו־זמנית אגדה מודרנית, סאטירה חברתית ומדיטציה עדינה על אמנות, אמונה והצורך האנושי במשמעות. עלילה בלי למהר במרכז הספר עומד ילד איסלנדי צעיר, החי בעולם דל אמצעים אך עשיר ברוח. סביבו מתקבצים דמויות מוזרות־קסומות: מוזיקאים כושלים, אנשי דת, פטרונים בעלי יומרות תרבותיות, כולם מנסים, כל אחד בדרכו, להגדיר מהי אמנות אמיתית ומהו ייעודו של האדם. ה

מחפשים ספר נדיר על ארץ ישראל? המפה העברית של ארץ ישראל מאת זאב וילנאי הוא אחד מספרי העיון החשובים והנדירים שנכתבו על הקרטוגרפיה העברית. בסרטון הזה אני מדבר על הספר, על נדירותו, ועל מה הופך ספרי מחקר כאלה לכאלה שפונים אלינו לגביהם גם כשאין במלאי. מקווה שתזרמו עם הלהג שלי... :) עוד ספרי זאב וילנאי באתר:

קטע שיש לנו לאחרונה עם העמוד הזה של הספרים הנדירים. יש עוד חנויות ספרים יד שנייה וכל חנות, באמת באמת, כבודה במקומה מונח. לאחרונה, לשמחתי הרבה, עם הזמן שמתי לב לתופעה שחוזרת על עצמה (וחשבתי על זה במיוחד אתמול ובמהלך השבוע האחרון...אתם יודעים, הגיגי יום הולדת...אלכסנדר הגדול כבש את העולם עד גיל 33 ואיפה אני מה אני וכו'...אולי זה רק אני...לא יודע) והיא כל פעם מפתיעה אותי מחדש: לקוחות לא פונים אלינו רק כדי לקנות ספר/לשאול על נקודות איסוף/לבקש עזרה עם האתר, אלא כדי לשאול. “חיפשתי

מען לא ידוע מאת קרסמן טיילור הוא אחד הספרים הקצרים והחזקים שנכתבו במאה העשרים, רומן אפיסטולרי שמורכב כולו מחילופי מכתבים, אך מצליח לתפוס ברשת שלו את אחד הרגעים האפלים והמכריעים בהיסטוריה האנושית. זהו ספר שנשאל עליו שוב ושוב האם הוא “קל לקריאה”, והתשובה הכנה היא כן...אבל ממש לא קל לעיכול. העלילה מתרחשת בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, על קו התפר שבין ארצות הברית לגרמניה. שני שותפים וחברים קרובים, סוחרי אמנות, מתחילים בהתכתבות ידידותית לאחר שאחד מהם חוזר לגרמניה. המכתבים הר

שלום, בלוג קצת שונה היום... היום מצוין יום השפה העברית. יום שמזכיר לנו שלא מדובר רק בשפה, אלא בבית. בית למחשבה, לזיכרון, לדמיון, ולספרות שנכתבת כאן, בעברית חיה ונושמת. ספרות מקור עברית היא לא רק “עוד מדף” בחנות. היא המקום שבו החיים כאן מקבלים צורה של סיפור, שיר, או משפט שנשאר איתך הרבה אחרי שסגרת את הספר. זו עברית שמתפתחת, מתווכחת עם עצמה, מתחדדת ולא מפחדת להיות מורכבת. ביום הזה אנו מפנים זרקור דווקא אל הכותבים והכותבות שכותבים בעברית עכשיו: ספרים שנולדו מתוך המקום הזה, מתו

„ רולטה רוסית: קורות מניה שוחט “ מאת רות בקי הוא רומן פסיכולוגי חברתי חד ולא מתפשר, כזה שמסרב להציע לקורא נחמה או נקודת יציאה נקייה. זהו ספר שמתעקש להישאר באזורי אי הנוחות של החיים, שם החלטות יומיומיות מקבלות משקל קיומי, ושם הבחירה לשתוק או לפעול עלולה להפוך לגורלית. ה״רולטה הרוסית״ שבשם הספר איננה מעשה קיצוני בודד אלא מטאפורה מתמשכת לחיים עצמם: תנועה מתמדת בתוך מציאות של איום, כוח וחוסר ודאות. מניה שוחט, גיבורת הספר, נעה בתוך מרחב שבו האלימות אינה תמיד גלויה, אך נוכחת בכל רו

בואו ניגש ישר לעניין. פה יש לנו ספרות למתקדמים. אם אתם מחפשים ספרים שיעשו לכם נעימי קיצי מיצי רומנטי שמאלצי, אל תמשיכו לקרוא. הספר הזה הוא סטירה לפנים...ואז בוקס בבטן ובסוף בעיטה לראש. כן. הוא אלים מאוד. אבל הגמד הזה לא בא למצוא חן בעיניכם. זהו רומן קצר יחסית, אך דחוס, אטום במכוון, כזה שמתקדם בלי לעצור להסביר את עצמו ובלי לרכך את מה שהוא מציג. העלילה אינה “קלה”, לא מבחינת האירועים ולא מבחינת העמדה המוסרית שהיא תובעת מהקורא. לאגרקויסט אינו עושה הנחות – לא לדמויות, ולא לנו. הגמ

כשאני מסיים ספר, מה שנשאר אצלי לא תמיד זה העלילה, אלא השאלות שהעלה מעלה בי כמה ימים לאחר מכן. אנחנו מכירים את זה יותר כ"ספר שנשאר איתך." נעורים ללא אל הוא כזה. קטן. מטלטל. עמוק. הספר כתוב מנקודת מבטו של מורה בבית ספר גרמני בשנות השלושים. נקודת ההתחלה היא קטנה ממש. ישוב בחדרו, בוחן חיבורים של תלמידיו. מהר מאוד העלילה מתפתחת כשהמורה הופך עד ומעורב בסדרה של אירועים שמאתגרים אותו לגבי מה נכון לעשות כשאנשים סביבו נכנעים לשיגרות רעילות ולקונפורמיזם. המורה הבוחן הופך לנבחן במלוא מוב

בואו נתחיל קודם כל עם המובן מאליו - הספר הזה לא ישנה את חייך. אני חוזר שנית הספר הזה לא ישנה את חייך. שינוי זה משהו באחריות האנשים עצמם. אין פה מקום להטפות. אבל...וזה אבל גמיש...מה שכן הספר הזה ינסה לעשות הוא להאיר פינה בראש שעד עכשיו הייתה חשוכה. קן רובינסון הוא בדיוק כזה. הוא לא מטיף. הוא לא דוחף. לא מספר לך מה לעשות עם חייך. הוא פשוט מזמין אותך לחשוב: האם אתה נמצא במקום שבו הכישרון שלך והאהבה שלך נפגשים? רובינסון, אחד הקולות המזוהים ביותר עם חדשנות בחינוך, לוקח את הרעיון ה

"אסירים בגן עדן" של ארטו פאסילינה הוא דוגמה נהדרת לספרות פינית במיטבה: כתיבה שנראית פשוטה על פני השטח, אבל מלאה הומור יבש, ביקורת חברתית עדינה ועלילה שמתרוממת למקומות בלתי צפויים. פאסילינה, אחד הסופרים הפינים החשובים והמזוהים ביותר, יודע לספר סיפור בלי להתאמץ והקסם פשוט קורה. הכול מתחיל בההתרסקות. תאונה אחת, אי באמצע שום-מקום, וקבוצה של אנשים שלא ממש בחרו להיות יחד. מהרגע הזה האי הופך לזירה אנושית פרועה, חכמה ומצחיקה, שבה כל מה שאנחנו מכירים על סדר, חברה וכללים מתפורר. פאסילי

ממני אישית לא יצא גנרל הכשרת הפיקוד הקרבי בצה״ל 1949–1956 ספרו של ד״ר שגיא טורגן, הוא מחקר מקיף וחשוב על השנים שבהן עוצבה תשתית הפיקוד בצבא ההגנה לישראל. התקופה המנותחת, מראשית המדינה ועד מבצע קדש, היא מהשנים הפחות מתועדות בכל הנוגע להיווצרות דמות המפקד הישראלי ולתהליכי ההכשרה הראשונים של קצונה צה״לית. הספר בוחן לעומק את המנגנונים, הוויכוחים וההכרעות אשר ליוו את הקמת מערך הפיקוד, ומציג כיצד צה״ל הצעיר ניסה לבנות מודל מקצועי, יציב וברור למפקדים ולמנהיגים בשדה הקרב. טורגן מציג

יש משהו מהפנט בפתיחה של ספר ישן. לא רק הריח והדפים המצהיבים, אלא התחושה שאתה מציץ לתוך חדר שקפא בזמן, נוגע במחשבות של מישהי שחיה בעולם אחר לגמרי. לפני כמה ימים הגיע לידי ספרה של נדז'דה קונסטנטינובה קרופסקיה, “כתבים פדגוגיים” . ספר קטן, צנוע, כמעט אלמוני. כריכה חומה, דפים מצהיבים, שום דבר שצועק מהמדף. אבל מהר מאוד הבנתי שהספר הזה רחוק מלהיות סתם עוד ספר מצהיב. זהו ספר זיכרונות. רסיסי חיים. תיעוד אישי של תהליך התבגרות אינטלקטואלי ואידיאולוגי ולאחר מכן גם מספר הרצאות על חינוך, מ

כולם מכירים את ALICE עליזה, את הארנב הלבן ואת עולם ההזיות המבריק של לואיס קרול. אבל מי שקורא את המהדורה של הוצאת זמורה, בתרגומו של אהרן אמיר, מגלה שיש כאן ספר אחר לגמרי, מהסוג שאפילו קוראים מבוגרים נהנים לפתוח שוב. במקום עוד פעם “סיפור הילדים שכולנו יודעים בעל-פה”, הבלוג הזה מוקדש למה שהופך את התרגום של אמיר ליצירה ספרותית בפני עצמה. אהרן אמיר: מתרגם שהוא גם יוצר אהרן אמיר לא היה “עוד מתרגם”. הוא היה משורר, סופר וחוקר תרבות, וזה מורגש בכל משפט שהוא בוחר. בתרגום עליזה בארץ הפל

יש מפעלי מחקר שאפשר להגדיר אותם כ"פרויקט חיים". אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל הוא בדיוק כזה: שילוב נדיר של היסטוריונים, קרטוגרפים, ארכיאולוגים, גאוגרפים וחוקרי יהדות שעבדו לאורך שנים במטרה אחת: לצייר את הסיפור של הארץ, תקופה אחר תקופה, בצורה מדויקת, נקייה ומבוססת מקורות. הסט מחולק לארבע תקופות מרכזיות: תקופת המקרא תקופת בית שני, המשנה והתלמוד מביתר ועד תל חי: תולדות ההתיישבות והעימותים מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה אבל הסיפור האמיתי כאן הוא לא רק התוכן, אלא המפעל שהוציא אותו

יש ספרים שנכנסים למדף ויש ספרים שנכנסים לתודעה. המילון אחול מניוקי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה הוא מהסוג השני, ספר שהוא גם תיעוד לשוני, גם מופע סטנדאפ מודפס וגם מסמך תרבותי שלא היה עובר היום שום ועדת קבילות. המילון יצא לראשונה בשנות השבעים והפך במהירות לקלאסיקה של העברית החיה ברחוב: שפה שאינה משתעלת בנוסח “אדוני נכבד”, אלא צוחקת, מקללת, מתחרזת, ממציאה, ומפגינה את האופי הישראלי הכי בלתי אמצעי שיש. (יש פה קוראים בקהל שזוכרים איך היו מדברים פעם בכתבות שהיו משודרו

לפני שכולנו הפכנו למומחי חדשות בזכות כותרות מתפרצות באפליקציה, ולפני שסרטון של שבע שניות בטיקטוק קובע מציאות, היה אדם אחד שזיהה את התופעה כבר במאה ה - 19: מארק טוויין, הסנדק הלא רשמי של הפייק ניוז. הסיפור שלו כבר מזמן נכנס לפנתאון: בעודו מטייל באנגליה, התבשר טוויין כי בעיתון פורסם שהוא… מת. לא “קצת לא מרגיש טוב”, לא “נראה חלש”, פשוט מת. וכשטור עיתונאים הגיע לבדוק האם הוא במקרה בחזקת רוח רפאים, הוא הגיב במשפט שהפך לאייקון תרבותי: “השמועות על מותי מוגזמות מאוד.” זה היה הרגע שבו

יש ספרי ילדים שנשארים איתנו לא בגלל עלילה דרמטית או הרפתקה גדולה, אלא בזכות הרגעים הקטנים: חיוך של ילד, אופניים כחולים, תלבושת מסורתית, רגע של תמימות. “דירק הילד מהולנד”  של אסטריד לינדגרן הוא אחד מאותם ספרים נדירים שבהם הפשטות עצמה הופכת לקסם. רובנו בישראל מכירים את לינדגרן דרך הרפתקאותיה של הילדה השוודית בילבי (פיפי ארוכת הגרביים), אבל בשנות החמישים היא יצרה סדרת ספרים מיוחדת במינה - “ילדי העולם”  - שכל אחד מהם מציע הצצה לעולמו של ילד ממדינה אחרת. לינדגרן לא ניסתה “ללמד גי