עט הסופרים של הרב אייל ורד מן הסתם מוכרת לחלק מהקוראים, שזכו לפגוש כמה מסיפוריו בבמות שונות בתקופה האחרונה. מי שמכיר את כתיבתו התורנית של הרב ורד יודע כי גם זאת מצטיינת בבהירות ובכנות המדברת ללב רבים. "בדרך סיפרתי מעשה" הוא ספרו הראשון של הרב אייל ורד והוא מכנס בתוכו 11 סיפורים קצרים, שחלקם פורסמו כבר בעבר. שניים מתוך הסיפורים, התופסים את רוב נפחו של הספר (112 מתוך 182 עמ'), יכולים אף להיות מוגדרים כנובלות וזאת לאור אורכם.
הרב ורד המשמש כר"מ בישיבה הגבוהה "נצר מטעי", גורש יחד עם משפחתו מהיישוב נצרים לפני יותר משלוש שנים. כיום הוא מתגורר עם רבים ממגורשי נצרים ביישוב יבול שבנגב המערבי. הספר בעיקרו הוא סוג של יומן אישי המאפשר הצצה חטופה לכמה מהתמונות והאפיזודות האישיות של הכותב ומשפחתו, לאו דווקא מימי הגירוש. שמו של הספר לקוח מהפתיחה למעשה מ"אבדת בת מלך", הסיפור הראשון מתוך "סיפורי מעשיות" של ר' נחמן מברסלב, וכמו אצל ר' נחמן, גם אצל הרב אייל ורד, ניתן למצוא משמעות כפולה לביטוי "בדרך ספרתי מעשה". הסיפורים כולם מבטאים בתוכם מסע, בין אם פיסי או רוחני של הגיבור המספר (הוא הסופר בעצמו) והם כולם מתרחשים "בדרך" (במונית, בקניות בסופרמרקט, במילואים במהלך מלחמת לבנון השנייה, בבית הכנסת, ברחובות ירושלים ועוד). הממד הנוסף, זה הרוחני, של "הדרך" בא לידי ביטוי בשינוי התודעתי שהדרך יוצרת אצל גיבור הסיפור, ומכאן אולי גם על הקורא.
ואכן הספר מרגש לא מעט בזכות ציוריות המעניקה חיים למסופר ומאפשרת לקורא לא רק לחוש את הדברים אלא בעיקר להזדהות עמם. באופן אישי, שני הסיפורים הראשונים בקובץ הם אלו שדברו אלי. הסיפור הראשון ("ולבוא לבשר בשורות טובות") מתאר התמודדות נפשית ואמונית של זוג צעיר עם הריון ראשון שמסתבך כשברקע נמצאת לה דמותו של הצדיק המעודד, מתפלל ומעניק כוחות לשניים. הסיפור השני ("לכבוד שבת קודש") עוסק בחוויותיו של הסופר ממלחמת לבנון השנייה כשברקע זיכרונות הגירוש, ומאידך השכול שהמלחמה מזמנת וכן הגעגועים למשפחה. לדעתי מדובר גם בסיפור הטוב ביותר בקובץ.
לעומת זאת ניכר בסיפורים מסוימים בקובץ שכל מטרתם הוא להביע רעיון או ללמד לקח, וזה כידוע, איננו אחד מתפקידיה של הפרוזה והיצירה בכלל.
הספר כתוב, רובו ככולו, בסגנון שכבר הפך להיות מכונה "עגנוני-סבתואי" שיחד עם ציטוטים ומבואות מספרות המחשבה, ההלכה והתפילה מעניקים לו ארומה תורנית משהו. אין לי כלים לשפוט האם מדובר בבחירה מודעת או בסגנון כתיבה שבא בטבעיות, אולם אני באופן אישי אינני אוהב את השימוש המופרז בסגנון זה. העובדה שניתן למוצאו בתקופה האחרונה אצל יותר מידי כותבים בציבור הדתי, גורמת לתחושה שמדובר במשהו לא ממש אותנטי, שלעיתים אף יוצר התנגשויות מוזרות בין הסגנון לתיאורים העכשוויים. כך למשל כשהרב ורד בא לתאר את הצוות החדש שיש לו בפלוגה: "צוות חדש יש לנו בפלוגה…פק"ל קפה יש להם, ועסוקים היו בלשפוט את הפינג'ן על האש. אמרתי, אלך ואשתה עמם קצת, ונקביל פני חברינו החדשים…" (עמ' 77), וישנן דוגמאות נוספות.
הערה נוספת נוגעת לריבוי רמזים מטרימים לגבי מה שעוד יתרחש, דבר שלא פעם מקלקל את רצף העלילה ומבטל את מוטיב ההפתעה, ולהלן רק שתי דוגמאות: "ולא ידענו באותה עת כי רב הסמוי על הגלוי, ועתידים אנו לקיים בעצמנו יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (עמ' 10), וכן: "באמת מי יכול לדעת מה היה עתיד לבוא עלינו בעוד שעתיים, ביום ראשון, י"ט באב שלאחר פרשת עקב" (עמ' 95).
אולם מעל לכל, בשורה התחתונה, "בדרך סיפרתי מעשה" הוא ספר שראוי שיקרא ולו משום שקשה מאוד בימינו להיתקל בספרות אופטימית העוסקת בטוב, במואר ובחיים ולא בחסרון. היבול הספרותי והיצירתי של הציונות הדתית, במיוחד בתקופה האחרונה, מאופיין בעיקר בנבירה וחפירה בכאב, בעצב ובחיסרון. דוגמא בולטת לכך הם הסיפורים הזוכים בתחרות הכתיבה של ערוץ היהדות באתר Ynet ובני עקיבא. אייל ורד, לעומת זאת, מוכיח (בעיקר בסיפורים הארוכים שבקובץ) כי גם כשעוסקים בשדות הקוצים של בחיים (הריון שמסתבך, הגירוש מהבית בנצרים, מותו של חבר במלחמה), אפשר להביא את הקורא לא רק להזדהות עם הכאב, אלא גם להשלמה נפשית שיש בה תקווה לצמיחה, להתחדשות והשלמה, וכל זה מבלי להיגרר למחוזות הקיטש, הדידקטיות והנאיביות.