מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגטו וארשה, היה והינו סמל מזהיר, המייצג כבר 70 שנה את הגבורה היהודית בשואה. עם זאת, המיתוס הענק שהתפתח סביב דמותו – גם עקב מניעים פוליטיים – לא אפשר כמעט דיון אובייקטיבי בגילויי גבורה ובסגנונות מנהיגות אחרים באותה עת אפלה. לחימת אנילביץ' וחבורתו דמתה ללחימת אנשי מצדה. אלה ואלה לא ראו לפניהם אלא את המוות הנאצל בקרב. מטרתם היחידה הייתה – נקמה. אבל היו מנהיגים אחרים, שלחמו בגרמנים עם נשק ביד, ביערות, ומטרתם העליונה הייתה להשאיר בחיים כמה שיותר יהודים. כאלה היו, למשל, שלושת האחים ביילסקי, ביערות ביילורוסיה, שעמדו בראש מחנה משפחות ובו 1,230 יהודים: ילדים, נשים וזקנים וחבורת לוחמים. מחנה דומה הקים הפרטיזן סמיון זורין, שעמד גם הוא בראש מחנה משפחות ובו כ-800 גברים, נשים, זקנים וטף. את אנילביץ' מכירים כיום כולם. את ביילסקי וזורין – רק קומץ מתעניינים זערורי, מדוע? מחבר הספר, תא"ל (מיל') אמיר השכל, הוא אחד משני המייסדים של פרויקט "עדים במדים", במסגרתו יוצאות לפולין משלחות מטעם צה"ל. עם שחרורו, הפך השכל לחוקר שואה ולמדריך מסעות בפולין. כילד, עמד נפעם לפני פסלו האדיר של אנילביץ' בקיבוץ יד-מרדכי. כשבגר והפך למפקד – נכבש בקסמם של האחים ביילסקי וסמיון זורין. זהו ספרו השלישי.
