ב‑15 במאי, מיד לאחר שדוד בן‑גוריון הכריז במוזיאון תל אביב על הקמת המדינה, שעטו אל עמק הירדן אלפי חיילים סוריים ועיראקיים, עם עשרות טנקים ומשוריינים. הם גובו בארטילריה ובמטוסים, והיו חוד החנית בקואליציה של צבאות סדירים. משימתם היתה להבקיע את עמק הירדן, לפרוץ מערבה ולבתר את מדינת ישראל.
מולם ניצבו אנשי ההתיישבות העובדת בעמק הירדן, ועימם ילדים ו"בלתי לוחמים", וכן כמה מאות חיילי חטיבת גולני שהיתה עדיין בהקמה. הם היו חמושים בעיקר בנשק קל, שנרכש לאורך שנים כדי להגן על היישובים, ובמספר קטן של תותחים ומרגמות ‑ אבל הם הגנו על בתיהם, על משפחותיהם ועל יצירת חייהם, והצליחו לבלום ולהדוף את הפלישה ‑ בעין גב, בשערי הדגניות ובגשר.
המחיר בנפש היה כבד, אולם הניסיון לקרוע את המדינה סוכל.
אסף אגין, בן דגניה ב', התגייס למאבק בגיל 17 והשתתף בקרבות. לאחר מכן היה חבר הקיבוץ במשך 50 שנה, מילא קשת של תפקידים ועסק בפעילות ציבורית ענפה, אך השאיפה להנחלת ההיסטוריה (והאמת ההיסטורית) ליוותה אותו תמיד.
בעשרים שנות חייו האחרונות אסף התמסר לחקר המערכה על עמק הירדן, וחיבר שתי עבודות מחקר בנושא. לאחר מותו לקחו על עצמם שלושה חברים מעמק הירדן להפוך את העבודות לספר, והתוצאה היא הספר הזה.
עמק במערכה סוקר את ראשית ההגנה העצמית של יישובי העמק, מתאר את קרבות המלחמה, דן בגלגוליו של "צו תל חי", שעל פיו אין לנטוש יישובים בשום תנאי ‑ ומוכיח כי הניצחון במערכה על עמק הירדן במלחמת העצמאות אכן היה ניצחון המעטים על הרבים.
אל מול האופנה של ניתוץ מיתוסים, ראוי לעיתים לחזור אל העובדות.
