אֲנִי מְדַמְיֵן, נַגִּיד, שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָעוּף, וְשֶׁאֲנִי חָזָק, וְיֵשׁ לִי שְׁרִירִים כְּמוֹ לְבֶּטְמֶן. אֲנִי נִכְנָס לַכִּתָּה, וּבַהַתְחָלָה כֻּלָּם חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה מַצְחִיק, הַבְּגָדִים הַשְּׁחוֹרִים שֶׁאֲנִי לוֹבֵשׁ וְהַגְּלִימָה, אֲבָל אֲנִי רַק מִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם בְּשֶׁקֶט. הַמַּבָּט שֶׁלִּי מַקְפִּיא אוֹתָם, וְכָל אֶחָד שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל עָלָיו מִשְׁתַּתֵּק.
פַּחַד אוֹ הִתְרַגְּשׁוּת (לִפְנֵי תְּחִלַּת בֵּית סֵפֶר), אֹמֶץ אוֹ טִפְּשׁוּת (לְהוֹפִיעַ אֶצְלָהּ בַּדֶּלֶת בְּלִי שֶׁקָּבַעְנוּ מֵרֹאשׁ), בִּרְצִינוּת אוֹ בִּצְחוֹק (כְּשֶׁאִמָּא יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת אַחֲרֵי רִיב), מְלָאכָה אוֹ קֵרָמִיקָה (הַשְּׁאֵלָה הַבֶּאֶמֶת חֲשׁוּבָה הִיא בְּאֵיזֶה חוּג תִּהְיֶה יָעֵל).
הרבה לפני עידן היומנים הספרותיים, גדי טאוב כתב את דברים שאני לא מגלה, ובעקבות הצלחתו המסחררת את דברים שאני לא מגלה ליעל: תיאור מדויק, רגיש ומלא הומור, של כל מה שעובר על ילד אחד, שכמו כולם הוא רגיל לגמרי אבל מיוחד במינו.
