בסוף אוגוסט 2012 , כשהיה בביתו, עבר דורון נשר אירוע מוחי קשה, שבעקבותיו הוא הובהל לבית החולים בילינסון. הרופאים הצליחו להציל את חייו, אבל רבות מיכולותיו הקודמות, בעיקר יכולות הדיבור והתנועה, נפגעו קשות. כעבור כשלושה שבועות הועבר נשר לבית החולים לוינשטיין, והֵחֵל מסע שיקום ארוך ומייסר, שנמשך עד היום.
“המוח שלי ואני״, ספר שעליו עמל דורון נשר בשמונה השנים האחרונות, הוא רומן אוטוביוגרפי אחר לגמרי – מעשה ספרותי שמספק הזדמנות חד־פעמית לעקוב אחרי התמודדות פיזית ונפשית עם פגיעה מוחית.
נשר, מכוכבי הטלוויזיה והרדיו הגדולים של שנות השמונים והתשעים בישראל, חושף בספר את חוויותיו האישיות מרגעי ההתעוררות הראשונים, דרך ימי האשפוז בבית לוינשטיין ולאורך חיי יומיום רצופים רגעי ייאוש מתסכלים והצלחות קטנות ומפעימות.
בשפתו שלו, הייחודית כל כך, מגולל דורון נשר את הקשיים העצומים שעמדו בפניו, קשיים בלתי נתפסים עבור רוב האנשים.
מה עובר על אדם שאיבד את יכולות הדיבור, התקשורת והתנועה?
איך הוא מחזיר אותן לעצמו?
והאם בכלל זה אפשרי?
סיפורו האישי והכן עד כאב של נשר מנסה לענות על השאלות האלה בשפה חצי־שבורה וחצי־מפתיעה במורכבותה, במאמץ ניכר לחפש אחר המילים המדויקות, ובעברית ששורשיה במקורות ושנותרה שמורה, למרות הפגיעה, עמוק במוחו של אדם אשר ליהטט כל חייו בשפה העברית.
“המוח שלי ואני״ מאת דורון נשר (“אחד מרעננה״ הוצאת הספרייה החדשה) הוא רומן מעורר השראה ומרגש, וגם שיר אהבה למילים, לשפה ולתקשורת האנושית.
מעל שורותיו מרחפים חנו המוכר של נשר וסגנונו הייחודי, שניכרים, למרות הכול, בַּמלחמה שלו על כל מילה.