טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993, נמנית היום עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקניים. על הרומאן 'חמדת', שזכה בפרס פוליצר היוקרתי לסיפורת (1988), כתבו שהוא "המעולה ביצירותיה של טוני מוריסון, שיותר מכל דבר אחר שכתבה מבליט את כישרונה הענק והכמעט-מפחיד"... "סיפור מהפנט, ברוטאלי בכוחו... קיראו אותו ותרעדו"... "מלא פלאים... ספר לשקוע בו, לקרוא אותו בקול, להקשיב לו... יוצא-מן-הכלל"... "נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת-זמננו"... "הצלחה מזהירה! מבריק!"... אין לדמיין את הסיפורת האמריקנית בלעדיו"... אין זה בדיוק ספר ריאליסטי, למרות הריאליזם הברוטאלי שלו; והוא פנטאסטי רק אם נקבל שהפנטאסטי הוא מה שמהבהב נואשות בין הפלאי לבין הריאליסטי. הרומאן מתרחש בפרבר של אוהאיו, שנים אחדות אחרי מלחמת-האזרחים של ארצות-הברית. סֶת', שנמלטה מן העבדות לפני 17 שנים, עודה רדופה ברוחות הרפאים של עברה. כאילו "שום דבר לא מת אף פעם" ו"זה תמיד יהיה שם ויחכה". לפני 17 שנים, כשבאו לוכדי העבדים הנמלטים להחזירה, איבדה את בתה בת השנתיים, שאותה ביקשה להציל מגורל דומה. כשרצתה לחרות על המציבה "חמדת לבנו" נאלצה לשכב לשם כך עם חרת-המציבות, אך קיבלה בתמורה רק 4 אותיות: "חמדת". וכך זכתה הילדה לשמה, לאחר מותה. מאז ביתה נגוע ורדוף. האם אלה רק הדמיון והזיכרון הטראומטי, או שהבית רדוף בפועל על-ידי רוחה של התינוקת? ומיהי חמדת, נערה-אשה שהופיעה יום אחד, אחרי 17שנים, יושבת על גדם עץ, לובשת שמלת משי ונועלת נעליים חדשות לגמרי; הנערה הזאת – האומרת ששמה חמדת, ושם-משפחה אין לה, ונאספת לביתה של סת' ומשתלטת כליל על החיים שם – האם היא חמדת הבת, שחזרה מן העֵבר השני? בכך כמעט כולם מאמינים, וזה הסיפור שקובע את המציאות מכאן והלאה – סיפור שלא רוצים להמשיך, סיפור שלא רוצים לזכור. אבל מה הקשר בינה לבין "איזה בחורה שלבן אחד נעל אותה אצלו" מיום שנולדה, במחסן חשוך ליד מים, והשתמש בה, ו"בקיץ שעבר מצאו אותו מת והבחורה נעלמה"? בעולם הברוטאלי של הספר, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות; סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי.