סילביה פלאת, מי שנחשבת בעיני רבים כמשוררת הגדולה ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, התאבדה בשאיפת גז ב- 1963, בהיותה בת 30. ספק אם יש עוד משוררת שסיפור חייה עורר עניין כה רב. יומניה האישיים של סילביה פלאת הם דיוקן עצמי יחיד-במינו ומצמרר; כעין מסכת מוות שיצקה על עצמה המשוררת בעודה בחיים. "הביטי במסכת המוות המכוערת המונצחת כאן, וחרטי אותה בזכרונך. זו מסכת גיר שרעל יבש כמוות מפעפע מתחתיה, כמו מלאך המוות", כתבה ביומנה כחצי שנה לפני שניסתה להתאבד בראשונה, בהיותה בת עשרים. יומניה של סילביה פלאת הם, במידה רבה, כור כל יצירותיה. על דפי היומנים כתבה, בינות לרשימות דברי ימיה, טיוטות לשירים ולסיפורים, אימנה את עצמה בסגנונות כתיבה ואף תכננה כתיבת רומן לפרטיו. הרומן שכתבה לבסוף, פעמון הזכוכית, נבע הישר מתוך יומניה. "השירה היא דם שפוך", כתבה סילביה פלאת בחודש חייה האחרון. ביומניה למראשיתם מהולים חייה ושירתה לבלתי-הפרד. רבות מרשימות היומנים כתובות מעצם טבען כשירה בפרוזה, ומתנגנות כשירה רבת-עוצמה. רשימות אחרות נקראות כסיפורים קצרים או כפרקי רומן. גם כשהיתה פותחת את היומן בעודה מסוחררת ומסומאת כולה מרוב זעם ועלבון, היו הדברים יוצאים תחת ידיה בסידור מלים קסום, שופע ומסתעף ומפתיע כפרק ברומן, או שוטף כמנגינה מכשפת. ביומניה חושפת פלאת את הסודות העמוקים והכמוסים ביותר של תהפוכות חייה. היתמות שנגזרה עליה בילדותה, סערת הנפש שפקדו אותה בנעוריה, נסיון ההתאבדות, יסוריי הכתיבה, אהבתה הסוחפת למשורר הבריטי טד יוז והטלטלות העזות שפקדו את נישואיהם עד שנטש אותה ואת ילדיהם הקטנים, מצטיירים לאורכם ולעומקם של היומנים כסימני דרך אל החורף הקשה של שנת 1963 בלונדון, שם שמה קץ לחייה בדירה עלובה וקרה שבה התגורר בעבר המשורר האירי ייטס.