אני אוהב לבוא למקומות נידחים. חורף, ואנשים במעילים יוצאים מהבית ומתכווצים יחד באולם - ואני עושה להם מסיבה", כך אמר הזמר אריק לביא באחד הראיונות שנתן לעיתונות. "בהתחלת הערב האנשים זרים לך, בסוף הערב אתם משפחה". כשנשאל לסוד הישרדותו על הבמה, אמר: "הגעתי לכאן משום מקום והייתי אף אחד. בגיל שש אמי אמרה: 'קחו את זה ממני'. אז הייתי יתום, אכלתי חרא וצמחתי לבד". והוא אכן הצמיח את עצמו והיה לזמר ושחקן מן המעלה הראשונה, ובכל תהפוכות החיים המשיך לשיר ולהקליט. כך נוצרו שירים כמו, 'הסלע האדום', 'שיר הקטר' 'ההד', ועוד עשרות שירים שכתבו בעבורו מיטב היוצרים בארץ ושירים שחיבר הוא עצמו והפכו לקלאסיקה של הזמר הישראלי. "אני אשיר לך שיר על דברים שלא סיפרתי לך..." שר אריק לביא לשושיק שני, אשתו ואֵם בנותיו, אותה פגש לראשונה ב-1955 על מדרגות בית הספר למשחק של התיאטרון הקאמרי, והיא אז נערה בת שבע-עשרה. מאז - יותר מחמישים שנה - נשזר סיפור אהבתם. "היינו שונים מאוד זה מזו, והיכולת שלנו לקבל אחד את השני - היא ששמרה על האהבה הגדולה שלנו", אמרה פעם שושיק שני, ואילו אריק מצדו הוסיף: "שושיק היא האשה היחידה שהייתי יכול לחיות אִתה. היא היחידה שאני יכול לריב אִתה, לאהוב אותה, לשנוא אותה, לצחוק אִתה". אריק לביא ושושיק שני, מן הבולטים והבכירים שבשחקני ישראל, הופיעו על במת התיאטרון ומסך הקולנוע בעשרות תפקידים, ממיטב הקלאסיקה העולמית והישראלית, אך מה שאהבו יותר מכל היה לשחק יחד כזוג על הבמה, בעיקר בהצגות שכתב להם במיוחד המחזאי אפרים קישון, 'הוא והיא' ו'הו, הו יוליה' - בהן יצרו ועיצבו ז'אנר תיאטרלי חדש, והיו הזוג המקורי והמפתיע של הבמה בשנות נעוריו והתבגרותו של התיאטרון הישראלי. סיפורו המיוחד של צמד השחקנים, שושיק שני ואריק לביא, פורש את קורות חייהם על הבמה והמסך, וגם פותח צוהר נרחב אל עולמם האישי, מאמצע שנות החמישים ועד שנות האלפיים, כשהוא כתוב ומסופר על ידם, בלשון בטוחה וקולחת, ומשולבים בו פרקים שכתב אריק טרם מותו והשלימה שושיק בשנים האחרונות. זהו סיפור אנושי מרתק ומרגש, אשר נשקפת ממנו אהבתם של השניים לתיאטרון, לארץ, ומעל לכל - אהבתם האינסופית זה לזו.