'לוויה בצהריים' הקדים את זמנו: כתיבתו הסתיימה ב-1967, אבל רק כעבור כרבע מאה – לאחר תנועת ההיפר-ריאליזם בציור ובפיסול, עם ההשתהות שלה על פרטים ברזולוציה גבוהה – יכלו הקוראים להעריך את המקוריות ואת הנועזות של הרומאן הזה, שאין דומים לו בספרות העברית, רומאן שהספריה החדשה וספרי סימן קריאה מוציאים שוב ושוב מחדש.
שורה של אירועים דרמטיים רוחשת לאורך הרומאן. דומה שלפנינו דרמה של כמיהה למגע אנושי, ושל אשמה גדולה, המוכחשת ומוסטת לאשמה קטנה. אבל העלילה הדרמטית מוצפת ברומאן של קורן במלֵאוּת של פרטים מוחשיים והתנהגותיים, מלַווים או שולִיים. בהגדלה הזאת נראים כל פרטי המציאות כשווי-ערך. אנחנו מנסים למצוא בתוכם את העלילה הנסתרת, ותועים כמין שרלוק הולמס האוסף פרטים סמויים שנראים לו מהותיים, אך אף-פעם אינו מקבל אישור סופי. הספר אינו מודה.
הגר, אשתו של טוביה, קושרת יחסי ידידות עם יפתח בן העשר, בנה של השכנה. יחד הם מסתובבים בשטחים הפתוחים שסביב כפר-סבא, סמוך לגבול (לפני מלחמת ששת הימים), מתחקים אחרי חייל שאיבד מימייה. תוך כדי כך, בשקט, נאסף ומצטבר מתח עז, שסופו מר.
קורן אינו מדווח על הרהורים ורגשות של הדמויות בספר, ואינו מספק הסברים להתנהגויותיהן. גם דיבוריהן לקוניים ועוקפים את "העיקר". אבל הקוראים, העוקבים אחרי הסצנות המינוריות אך הטעונות כל-כך, ומנסים לפענח את המתרחש בנפשן של הדמויות ולהבין מה בדיוק אירע, חוֹוים חשד, אי-שקט, מועקה, חרדה – יחד עם התפעמות עזה מיופי שאין לו שם.
"ספרי סימן קריאה" שבים ומפרסמים, למן תחילת דרכם, מהדורות חדשות של 'לוויה בצהריים' (1974; 1989 עם שינויים ותיקונים של המחבר; 2008 בספריה החדשה בכמה הדפסות; המהדורה הנוכחית – 2014 – כמחווה לסרטו של אדם סנדרסון על-פי הרומאן). בשנות השבעים נראתה לנו הפרוזה של קורן – וכמוה הסיפורת של יהושע קנז, יעקב שבתאי, חנוך לוין ויוסל בירשטיין – פרוזה אחרת, חדשה, החורגת "מדרך-המלך הסלולה של הסיפורת המצויה" באותם ימים; פרוזה חופשית מן "הסד העגנוני ורחוקה מגינוניו", שאינה "מעשה-תשבץ של משמעויות", ואין בה "מערכות-רמזים עמוסות לעייפה" (מתוך הפתיח ל'סימן קריאה' 1, 1972). הרומאן של קורן כמו חיכה לנו מ-1967, והצטרף לקו הספרותי שביקשנו לטפח. גם היום, מול תופעות ספרותיות אחרות ששיגשגו בינתיים, אנו אומרים: שימו לב לספר הזה. מצפה לכם חוויה נדירה.
