אני בהריון. אני ציירת. אני שוחה. אני אשתו. אני אמא שלה. אני הבת שלהם. אני אחותה. אני חברה שלה. אני ידידה שלו. כל מיני אני הסתתרו סביבי ואני התרוצצתי ביניהם." היא באמצע שנות ה- 30 לחייה, היא תל-אביבית והיא רוכבת על קטנוע ועל סוס. כל העבודות נמכרו בתערוכת היחיד שהיתה לה, אבל כבר שלוש שנים שהיא לא מציירת. היא מבשלת ומנקה, מקפלת כביסה ומסדרת ארונות, וגם נוסעת מחוץ לעיר. אבל "מעל לכאבים הקטנוניים שלי רובץ הצער הגדול על החיים ועל המוות," היא מסכמת. בסגנון תמציתי ומדויק, בהומור ובקצב סוחף, נמסר סיפור חייה של אשה תל-אביבית צעירה. מעשיה, מחשבותיה, מערכות יחסים שהיא מנהלת. אף שהיא יכולה לייצג פרופיל פסיכולוגי של כל-אשה בעיר גדולה בסוף המאה ה- 20 , זהו רומן ישראלי מאוד, עם ניואנסים לשוניים ותמונות מקומיות. בגובה העיניים ובאמפטיה מציבה אפרת שטיגליץ אל מול גיבוריה את זכוכית המגדלת המלוטשת שלה, ומשתפת את הקורא בדקויות רגשיות ובמצבים אינטימיים.
