"הייתי בן יחיד, אבל שנים רבות היה לי אח..."
פריז, לאחר מלחמת העולם השנייה. החיים בבית המשפחה מתנהלים לכאורה על מי מנוחות, אך תחת לפני השטח רוחשים כל העת סודות.
בשיחות עם לואיז, בעלת בית-המרקחת הצמוד לחנות של הוריו, מתגלים לגיבור הספר פרטים חדשים ומפתיעים על הוריו ועל חייהם לפני המלחמה הנוראה ההיא.
ברגישות מופלאה מגלה גיבור הספר, שהיה לנער ולאיש, את חלקי הפאזל ומניח אותם המקומם, עד שהתמונה מתבהרת בעוצמתה – לו ולקוראים. זהו ספר מפוכח מאוד, הכתוב בשפה ציורית ועדינה ובו גיבור הספר הוא הסופר, קושר קצוות פרומים, ניפרד ובעיקר זוכר.
פיליפ גרימבר הוא פסיכואנליטיקן. בספרו הקודם השמלה הקטנה של פול (ראה אור ב-2001) וגם בספר זה, תר הסופר אחר מחוזות הסוד. הפעם הוא חושף טפח אישי מאוד מחייו.
המלצת העורך:
לפני כשלוש שנים ראה אור בהוצאת מטר הספר הזה, "סוד", מאת פיליפ גרימבר, רק שאז הוא נקרא "סימון". כעת, עם יציאת סרט בבימויו של קלוד מילר, ההמבוסס על הרומן האוטוביוגרפי של הפסיכואנליטיקן הצרפתי גרימבר, זכה "סימון" לעטיפה חדשה, סכרינית והוליוודית יותר, בה נראים כוכבי הסרט הצרפתי. כך או כך, מאחורי האריזה עדיין נמצא סיפור מרגש ויפה על סודות הרי גורל בחייה של משפחה יהודית מתבוללת מצרפת.
"סוד" בנוי מרצף של רשימות קצרות בהם משחזר המספר, גרימבר, את ילדותו כבן יחיד, כחוש וחולני לזוג הורים אתלטים ונאים לאחר מלחמת העולם. למרות רגשי הנחיתות שמטפח המספר בילדותו ותחושותיו שהוא אינו עומד בציפיות הוריו, החיים בבית משפחתו מתנהלים על מי מנוחות. אלא שביקור בבית המרקחת השכונתי באחד מרובעי פריז חושף בפני המספר סודות מעברו המשפחתי, הקשורים לתקופת מלחמת העולם השנייה. מסע הגילוי הזה מוביל אותו לסודות רדופי אשמה ולהכרה באובדן נורא שהוסתר ממנו בילדותו.
גרימבר, לשעבר גרינברג, כותב בצניעות ובאיפוק על חייו, כמו מנתח רגיש אבל לא טיפת קר. ממלאכת הרכבת הפאזל המשפחתי מתגלה תמונת עולם אופיינית ליהודים רבים לאחר השואה: ניסיון להדחיק את העבר הטרגי, להשתלב באוכלוסייה הצרפתית-נוצרית ולנתק את הקשר עם העולם הישן. אבל מעבר ליכולת שלו לשחזר עולם אמין ושלם מזכרונו, הכשרתו המקצועית בחיי הנפש מעניקה לכתיבה שלו עומק פסיכולוגי וטוענת את הסיפור במשמעויות מורכבות. החיפוש אחרי אח אבוד ומוצלח יותר, ש"יתאים" יותר להוריו של הגיבור, מקבל ברומן של גרימבר משמעות מצמררת. אגב, סיום הרומן מסתבר שגרימבר, לעומת הוריו, דווקא כן רואה את עצמו כיהודי.