בששת הימים האחרונים של שנת 1999 שוכב פרופסור אלי ענבר, מהחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב, מחוּסר-הכרה במחלקה לטיפול נמרץ, לאחר שנפצע בתאונת-דרכים. מבחינת מצבו הגופני הוא כבר היה אמור להתעורר, אך דומה שהוא מסרב לחזור לחיים. אין לדעת אל-נכון מהם קרעי התמונות שמבליחים בדמדומיו, ומה מדברי האחיות ובני-משפחתו, שמדברים אליו, הוא קולט; אך תוך כדי כך עוקבים הקוראים אחר חייו לאחור, מן הרגע שבו נפרדה ממנו בת-זוגו האחרונה, אל הפגישה הראשונה שלהם, אל גירושיו מאשתו אם-תאומיו, אל נישואיו איתה, אל ההיכרות ביניהם, ועד לימי הנעורים והילדות. ההתבוננות הפסיבית, חסרת-האונים, של אלי בחייו – אם הוא אכן מתבונן בהם עכשיו – רק מעצימה את האופי הפסיבי שהיה להם ממילא. פרט לקריירה המזהירה שלו, התרכזו חייו סביב כל הנשים שהיו לו, וסביב הנשים שהיו לו ביניהן ובמקביל להן; אך מסתבר שנסחף כמו אצה בזרמים. כביכול, הוא לא החליט כלום בעצמו, נשים החליטו בשבילו והוא היה עבד לגחמותיהן. נראה שכל ימיו חתר בכפייתיות ליצירת רגעים של 'ריצוי וחזרה': נשים שיכעסו עליו, יעמדו לנטוש אותו, יתנצלו על כך, יסלחו לו ויחזרו וירעיפו עליו חום, ויבקשו להתחיל מהתחלה – וזה המבחן העליון לאהבתן. בהומור ובתנופה מעצבת גולן את הסצנות הללו. אמו של אלי, גרַסיה, שנולדה ביוון, היא אשה ססגונית, אנרגטית ושנונה, מצחיקה עד דמעות, שכל הקוראים יאהבו. והיא הדמות הדומיננטית בחייו, הראשונה בין המולכות על גורלו בסתר. הוא קשור אל החום האימהי הכמעט-אירוטי שבו היא מסוככת עליו, אך גם חוֹוה אותה כאם נוטשת, שמסתירה ממנו דבר-מה ומעוררת בו אי-אמון. הכל מוליך אל היום השישי, אל פסגת הספר שבה מתקלפים חייו של אלי אל ראשיתם. בשילוב מבריק לפנינו ספק שברי תודעה של אלי, זרויים בזיכרונותיה של אמו שהיא שיננה לו עוד כשהיה תינוק ולא הכל הבין; ספק סיפור חדש שתודעתו המתעוררת מייצרת ומשלימה, על מצבים שלא נוכח בהם; ספק טקסט של מסַפֶּרת-הספר, שיותר משהיא כל-יודעת, היא משערת ומציעה. כך וגם כך מכוּנן כאן בשביל אלי סיפור-עצמי חדש, ונוצרת לו זהות חדשה. אליקו לא הובא משום ים, והוא לא רק תינוק של אמא. אמו – שמתה שלושה שבועות לפני התאונה שלו – שולחת אותו בחזרה אל החיים, ואליקו שייפלט אליהם אולי יוכל לתקן את התיקון שהיא לא העזה. 'סימני חיים', הרומאן השני של אבירמה גולן, הוא קפיצת-מדרגה גדולה בכתיבתה. החיוניות השופעת של הדמויות ושל הטקסט מקנה לספר מקום בשורה הראשונה של הרומאנים שהצטרפו לספרות הישראלית בשנים האחרונות.