באחד מן השירים המכונסים בקובץ זה מתארת אגי משעול כיצד החורף "העיף מן העצים את כל הלירי" כדי לחשוף את "מיבנה העומק" המתגלה בעירום הגרום של גזע אפור וענפיו. בשיר אחר היא מסמנת את דרכו של הקיץ המתגלה לקראת סופו "כמו סלע מתוך העשב". משהו מקביל לתהליך החישוף הזה של הקשה שהסתתר תחת הרך והנעים מחבר את כל חלקי הספר הזה. אגי משעול עובדת כאן עם חומרים "קשים", גרמיים, בלתי ניתנים לכיפוף: מראות חיים כפי שהם מתגלים לאחר התפוגגותו של ה"חיסון נגד ראייה לשנים הבאות"; יחסים וקשרים אנושיים שנעשו מחוספסים וקשים במשך השנים (או שהיו כך תמיד ורק חספוסם לא הורגש בעת שעטף אותם רוך החלום); נופים ובעלי חיים שהתערטלו מכל דוק סנטימנטאלי; הוויות חברתיות שהמגע בהן כמוהו כמגע בנייר זכוכית; שירים הנכתבים והולכים אף כי "אינם אפילו נשק הרתעה"; תמונות זקנה, קירבת המוות, זיכרון ההורים והילדות – קשה, כואב, עירום מכל אידיאליזאציה. את כל אלה מזרימה המשוררת אל תוך שורות שיר דרוכות, תמציתיות, מדויקות, מושלמות, חדורות אותו צירוף של פיכחון וחמלה עצורה, שהמשוררת מכנה אותו "עצב ראייה" – עצב, לא רק מלשון עצבות ועצבים אלא גם מלשון עיצוב ועיצום; עצם ראייה – ראייה חודרת עד העצם.
אלא שעצב הראייה, החף מכל רכרוכית, מתממש בשירים גם כעוצמה, המוצאת את ביטויה בריתמוס נמרץ וחיוני, בתנועה מוסיקאלית בלתי נעצרת, שמקורם בביטחון עיקש בערך של עבודת החיים הנמשכת לאורך הזמן. מי שמצמיד את אוזנו הפנימית אל גופם העירום של הגזעים והענפים המחוספסים שומע "את החיים שעוד חודש יתפרצו מבהונות השורשים" ויזנקו הלאה, מעלה, אל תוך העלווה המתנוצצת בירוק ואל תוך הציפורים שאינן אלא עיטופים של חיים ה"מנתרים מענף לענף". אמנם, הכל זורם "אל ההוא שיהיה מה שהיה". התנועה היא חזקה אך מעגלית. בכל זאת "הזמן הוא פלא", שעצי המחט תופרים "בחוט ירוק - - שנה לשנה".
בין ההמשכיות המתפרצת של החיים לחזרה שלהם על עצמם ועל המשגים והחסכים שחרצו בהם שריטות בלתי נמחקות מתנהלת עבודתו הבלתי פוסקת של המשורר; עבודה מרובה והכרחית של עיבוד חומרי החיים, הבנתם הנכוחה, הצגתם הנכונה – לא רק מן הצד שבו ישנה תולעת בתפוח, אלא גם מזה שממנו מתגלה גם התפוח שבתוך התולעת. בזכות העבודה הזאת "אפשר עוד לצמוח מן הנייר" "בראש המבורך של הבוקר", כשהמשוררת ניגשת אל ה"סידור" שלו, שהוא סידור עבודה מעשי וענייני וסידור תפילה גם יחד.
"סידור עבודה" הוא הספר ה 15 של אגי משעול, המתגלה בו בשיא בגרותה כמשוררת ישראלית מרכזית של זמננו.