בקיץ שבו מתנהלים האירועים ברומאן הזה של אפלפלד מתכנסת לה, כמו בכל קיץ, חבורה של נשים וגברים יהודים בעיירת הנופש הקטנה פראכט. אבל בקיץ זה מטרותיה המוצהרות של החבורה - "ליהנות משלוש המחנות היפות של החיים: הצוותא, המשחק והקוניאק" - אינן מוגשמות. אורחים רבים אינם מגיעים. רחבת המשחקים קורסת תחתיה וגם הקוניאק. מתברר, מהול במים. את מקומה של החגיגה השנתית תופסת אט-אט דינמיקה אחרת, שעיקרה ערטול נפשי והתבוננות מרוכזת פנימה. כל אדם ומועקותיו, כל אדם חולשותיו ואשמותיו כאשר למוצאו, למשפחתו ול"תכלית" שהציב לעצמו. המאפיינים המייחדים כל אחד מאנשי החבורה אין בהם כדי לטשטש את קווי-הדמיון הקושרים ביניהם. עינו הרגישה של המספר תופסת את המשתתפים השונים במה שנדמה לעתים הצגה בלי קהל, ששחקניה הם ילדים מגודלים, גחמנים, שאינם מסוגלים להתמודד לא עם מטלות החיים ולא - קל וחומר - עם המורשת היהודית המכבידה עליהם כמין חטוטרת. העולם שמצייר אפלפלד ברומאן הזה הוא עולם שבו הכול, כדברי אחת הדמויות, "תלוי על בלימה". כך הפנסיון, שהנהר הגואה חושף את יסודותיו, כך הישיבה המגוננת בחברותה וכך גם המלים הגבוהות המשמשות תריס אחרון בפני התוהו. דמויות המרכז ברומאן - ריטה, בנו, סוזי ואן - והאחרים - מהלכות כולן כמו על "רצפת אש", ואמנם, כמין רמז לקטסטרופה המתקרבת נשמע קולו של אחד האיכרים האומר בשיחת-אגב, לכאורה, ש"יש להתכונן לעונה הבוערת"; "עונה בוערת", שתבוא כמו המעבר מן הקיץ הגווע לסתיו המתקרב, כגזר-דין שאין להימלט ממנו.
