אירנה עדה לרצח. לנגד עיניה נרצחים ארבעת שכניה היהודים, שלצדם גדלה. בעקבות המעשה אירנה קמה ובורחת מכפר הולדתה. היא מבקשת לעצמה מפלט מבעל אלים ומזיכרון הזוועה, אך בעודה נודדת בין כפרים היא מגלה שהזוועה פשטה בכול. בכל מקום נרצחו יהודים, וזכר המתים וזכר הרצח רודפים לא רק אותה.
אהרן אפלפלד זכה לתהילה עולמית על ספריו, ותימהון הוא מהעזות שביצירותיו. אומץ לב, גדלות נפש וכישרון אדיר נדרשים כדי לצייר את המציאות מנקודת מבט של גיבורה כאירנה. אירנה, אישה בורה, שנגועה בעצמה במידה של אנטישמיות, מנסה להירפא ולהשיב לעצמה את "חוש האהבה", את תחושת הקדושה ואת היכולת להתפלל. מתוך כך היא הולכת ומקבלת על עצמה שליחות של אמונה. הגיבורה – ספק נביאת אמת, ספק משוגעת, שיכורה לפרקים, נודדת ומטיפה לאיכרים כי "ישו יהודי היה".
"אביו ואמו יהודים היו," היא מתעקשת. והאיכרים – ועמם אולי הקוראים – מגיבים גם על המשתמע: היהודים הם ישו. קורבנות הם נושא מרכזי ביצירה הזאת, ואירנה, קורבן להתעללות, מוצאת לב קשוב רק בקרב נשים. נשים מוכות וזונות הן שנוטות אחריה ונענות לבשורה החדשה־ישנה שהיא נושאת.
תימהון יוצא לאור בעידן שמרבים לעסוק בו בקורבנות, על בסיס תיאוריות פסיכולוגיות, חברתיות ופוליטיות. אפלפלד, כדרכו, נמנע מהתעסקות תיאורטית. הוא מעיד על הטוב ועל הרע, אך איננו מתיימר להסביר את מקורותיהם.
הקורבנות, בני אנוש, מוצגים בלי האדרה והתייפייפות. אירנה נפש פגומה, בני משפחת כ"ץ הרצוחים – חנוונים שאחת מבנותיהם מפגרת, והזונות – זונות. הייסורים אינם מקנים להם טוהר, אך הנכונות להיות איתם, לקחת חלק ולהעיד, מביאה לעולם מידה של חסד.
תימהון הוא ממין הרומנים שמתבקש לקרוא לפחות פעמיים. בקריאה ראשונה אנו מרותקים לעלילה ולקצבה. עובדה אחר עובדה מוצגות לפנינו: הכול מוחשי, מדויק, מרוכז. אלא שבהדרגה העובדות הולכות וצוברות איכות סמלית ומיתית. וכך, בקריאה שנייה, משוחררים מהמתח העלילתי, ניתן לנו ליהנות מיופיו של כל משפט ומהמשמעות המאירה שגלומה בקונקרטי.
תימהון הוא מהיצירות החשובות שקראתי בחיי.
גַיִל הראבן.