"אני בוכה כאילו עלי להזיל את כל הדמעות המודחקות גם על אי הידיעה, על אי הרצון לדעת, של האם, האב, האח, על מה שיכלו לדעת, מה שהיו חייבים לדעת... הם לא ידעו כי לא רצו לראות, כי הסיטו את מבטם הצדה."
האם, האב, האל שלא ידעו ולא רצו לדעת - והאח הצעיר, שאולי רק משום שהתמזל מזלו להיוולד מאוחר מהם רוצה לשאול ולחקור ולדעת. ואז הוא בוכה את הבכי שהם כנראה לא בכו, בוכה עליהם וגם עליו עצמו, שבשר מבשרם הוא.
האח הזה הוא הסופר הגרמני אווה טים, יליד 1940. ילדותו עברה עליו בצל אבלם וסיפוריהם של אביו ואמו על בנם האחר, קארל-היינץ טום, יליד 1924 , שמת ב־1943 מן הפצעים שנפצע באוקראינה בזמן ששירת באחת היחידות הקנאיות והאכזריות ביותר של הוואפן-אס-אס. מרצונו התנדב לשרת ביחידה, ואחיו מבקש לדעת למה, למה ביחידה הזאת דווקא. אבל את התשובה אין הוא מצליח למצוא לא בדיווחים הקלושים של "יומן החזית" שהניח קארל-היינץ אחריו, ולא במכתבים הקצרים שכתב להוריו, וגם לא אצל הוריו עצמם, שמדברים עליו תמיד כעל נער אמיץ והגון, בן למופת שראוי לשמש דוגמה לאחיו, בן הזקונים שלהם. ביומניו ובמכתביו של האח המת אין זכר למעשים הברבריים שנעש - שאולי עשה הוא עצמו - בשטחים שכבש הצבא הגרמני. גם אין בהם זכר לרגשות, ללבטים כלשהם, שהאח החי מייחל שהיו לו. ואילו ההורים אינם מבקשים אלא לדעת אם אפשר היה להציל את חייו,ואינם מזכירים לעולם את היחידה ששירת בה, לא שואלים על כך דבר ולא משיבים דבר.
אל החלל הפעור הזה, אל השתיקה הזאת מתאמץ אווה טים לחדור ובתווך כך מוצא את עצמו משרטט דיוקן של משפחתו, דיוקן מאופק אבל רווי משמעות ולקחים עגומים: משפחה גרמנית רגילה, לא פוליטית ולא קיצונית במיוחד, שמדעת או שלא מדעת תרמה את חלקה לפשעי הרייך השלישי. ואת ההתמודדות עם האשמה הזאת היתה לדור הבא. ספרו החדש של אווה טים הוא עוד עדות אישית ספרותית אחת- מן העדויות הכנות, הנבונות והמרגשות- להתמודדות הכמעט בלתי אפשרית עם נטל כזה.
