בשנים שאחרי ההצלחה המסחררת של "שם הוורד" נקלע אומברטו אקו לסוג של מלכוד תדמיתי. למרות הפופולריות הרבה לה זכה העיבוד הקולנועי לרומן המורכב שלו משנת 1980, ספריו נותרו קשים לקריאה, תובעניים, שזורים באינספור סוגיות היסטוריות ופילוסופיות מורכבות. במילים אחרות, אקו - בלשן, פילוסוף, היסטוריון ואיש רנסנס איטלקי מודרני - הפך להיות סופר שאוהבים לדבר עליו אבל קצת פחות נהנים לקרוא.
"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה", הרומן האחרון של אקו משנת 2004, מחייה לכאורה את הבעייתיות הזאת. הוא ארוך לפחות כמו "באדולינו" או "המטוטלת של פוקו", ומתכתב עם סוגיות היסטוריות, פילוסופיות ותרבותיות שעלולות להרתיע קוראים רבים. אלא מה, רפרוף שטחי בין דפיו מגלה את ההבדל המשמעותי: לכל אורכו פזורים איורים וקטעי קומיקס מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. ממיקי מאוס דרך פלאש גורדון ועד לגיבורים איטלקים מקומיים וציורים של איטלקיות סקסיות מקופסאות סיגריות. האיורים המשובבים הם חלק אינטגרלי מהעלילה, אבל גם מעידים משהו על אופייה של היצירה: "השלהבת המסתורית של המלכה לואנה" הוא רומן חשוב ורציני, אבל כזה שגם כיף נורא לקרוא.
יאמבו, גיבור הרומן, מתעורר לאחר תאונה ומגלה שזכרונו אבד. על מנת לשקם את חייו הנשכחים הוא מתבודד במשך ימים ארוכים בבית שבו גדל עם ערימת עיתונים, יומנים ומכתבים מימי ילדותו, שמוצגים בפני הקורא בצורת איורים. זו יכלה להיות נקודת פתיחה לסיפור השתקמות עם ניחוח הוליוודי וההפי אנד המתבקש, אלא שאקו משתמש בתמה השחוקה של איבוד הזיכרון באופן מתוחכם: הגיבור שלו מאבד רק את זכרונו האפיזודי ולא את זכרונו הסמנטי, כלומר הוא יודע בדיוק מי הם מוסוליני והיטלר, אבל לא זוכר האם הוא נהג לבגוד באשתו. כך נסיונו של יאמבו לשקם את זכרונו מתפתח למשל מתוחכם על אודות הגבול הדק שבין זכרונות אישיים וקולקטיביים, או אם תרצו - על הפער שבין האישיות האותנטית לזו התרבותית, בין ה"אני" ל"אנחנו". בעידן הגלובלי הפער הזה מוטל לכאורה בספק, אבל אקו מבקש להרהר בו.
למעשה הרומן מוביל את הקורא בשלושה משעולים מקבילים: מסע בנבכי התרבות האיטלקית הפופולרית; מסע בעקבות ההיסטוריה האיטלקית, תוך התמקדות באפיזודה הפשיסטית שלה; והרהורים מופשטים על אודות הקשר שבין הפוליטי לפופולרי, בין הקונקרטי למופשט ובין האני לאנחנו. החיבור בין שלוש התמות נעשה באופן טבעי, שנון וקולח, ויוצר מעין גירסה קצבית ופוסט_מודרנית ל"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט הכבד והמהורהר.
התמצאות בתחנות מרכזיות בתולדות איטליה יכולה להוות נקודת תורפה למי שאינו מצוי בכל הניואנסים ההיסטוריים עימם מתכתב הספר. אבל הערות המתרגם שפזורות ברוב טעם לאורך הרומן מסבירות את שדרוש הסבר בלי להעיק מדי ולהכביר בפרטי טריוויה מעייפים. חוץ מזה, לא צריך ליהנות מכל הבדיחות הפנימיות בשביל ליהנות מספר, אלא אם אתם סנובים ספרותיים.
כמו כן, ב"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה" יש נימה אישית בולטת בהשוואה ליצירות אחרות של אקו.בניגוד ל"מטוטלת של פוקו" המצוין, שבו מלאכת התשבץ האינטלקטואלית היא העיקר, הרומן החדש לא מתפקד רק כתרגיל מחשבתי לאניני טעם. אקו מחלץ את עצמו מעמדת הצופה המרוחק, ולצד תובנות חריפות ואתגרים אינטלקטואליים השכיחים ביצירתו הוא חושף לראשונה ברומן נתחים אישיים מחייו. מה שהופך את "השלהבת המסתורית של המלכה לואנה" לספר חובה עבור קוראיו האדוקים של הסופר האיטלקי.