"אדמונד שרי נשטף במי השירותים וצלל במחשבות. עוד מעט ליסה תלך מפה והוא שוב יישאר לבד בבית. הזמן תמיד עובר כל-כך מהר. הוא כל-כך קצר כשהיא נמצאת. היכרויות קצרות, הטעם נשאר מהן, אבל תמיד בא לך עוד. לפעמים זה עדיף על להיות שבע, אבל זה הריקנות אוכלת אותך. הוא נזכר בביקור הקצר שלו בארץ ישראל לפני הרבה שנים. בביקור אצל גיסו, איציק ויינברג. הוא עוד יכתוב על זה סיפור." הוא יכתוב על רגעים כאלה, רגעים מחייה של ליסה, שעושה שפטים באנשים בשביל להרגיש, ושל אחותה מאי, פרופסור באוניברסיטת ניו-יורק, שעדיין מנסה לאחוז בחיים, וגם בביצים של גברים שחורים, ושל הבת של גיסו, חזון ויינברג מקיבוץ חצץ ומלט, שמחכה בסבלנות.