ספר נוסף במפעל 'ספר ירושלים', המקיף את תולדות ירושלים לדורותיה. הכרך המוגש בזה מוקדש לתקופה הרומית ולתקופה הביזאנטית.
יריעת הספר משתרעת על פני התקופה שמחורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד לכיבוש המוסלמי בשנת 638, תקופה בה ידעה ירושלים תמורות דתיות ותרבותיות רבות-משמעות, ועברה מהלכים של הרס וחורבן ובעיקר של קימום וצמיחה. לאחר החורבן, תקוות היישוב היהודי לשוב לירושלים באו לידי ביטוי במרד בר-כוכבא, שכשלונו הוליד את הקמת הקולוניה הרומית – איליה קפיטולינה, ואת האיסור על היהודים להתגורר בירושלים. את ראשית התקופה הביזאנטית מקובל לראות במאה הרביעית עם התבססות הנצרות כדת הממלכה. ירושלים הפכה למוקד של התעניינות עולמית. העיר מלאה מנזרים וכנסיות, ועולי רגל ונזירים מרחבי העולם הנוצרי במזרח ובמערב פקדו את העיר והיקנו לה אופי קוסמופוליטי. הספר דן אמנם בשתי תקופות שונות באופיין, אך למרות השינוי המהפכני לא השתנו קווי אופייה הכלליים של העיר. השפה היוונית נותרה השפה השלטת והתרבות הנוצרית שימרה לא במעט את המורשת ההלניסטית.
