מזה שנים רבות איבדה הלשון העברית, הן המדוברת והן הכתובה, את רובדי השפה הנטולים מהתנ"ך, מהמשנה ומהתלמוד. דלות הלשון הופכת את הטקסט העברי לאנורקטי ורק תלמידי חכמים וידענים ישלבו בעבודתם ובדבריהם ניבים ושברי פסוקים מהמקורות. אולם מאחר שיש מתאם בין עושר לשוני לרב - צדדיות מחשבתית ויצירתית מצאנו לנכון לבסס מילון מיוחד - לשון ראשון - שירכז ניבים מהמקורות, לבל נשליך אוצרות לשון כדברים שאבד עליהם הכלח (דימוי מקראי שאף הוא ניב) רק בגלל בערות. בלשון ראשון הובאו ניבים, צירופי לשון ומכתמים שהם על יסוד המקורות, כלומר, הם קיבלו את השראתם מהספרות העברית הקנונית עד המאה ה12 - ובעיקר מהתנ"ך מהתלמוד ומהמדרשים. בצד הניב מובא הפירוש המקורי על פי הנוסח המסורתי ובצדו מופיע שימוש עכשווי אפשרי שלו. הרחבת אוצר הביטויים וסיגול משמעויות חדשות ההולמות את המציאות שבה אנו חיים, גורמת לגמישות לשונית ומשמרת בצד החדש גם את הישן ואלה ישמשו בערבוביה כשפה חיה. ייחודו של המילון הוא, בין השאר, בנגישות שלו לניבים ולמכתמים. כלומר, באפשרות למצוא את הניב על סמך ידיעת חלק ממנו. הערכים במילון הם מילות מפתח המופיעות בניב. מאחר שלא תמיד ברור מהי המילה העיקרית בו, יופיע בדרך כלל, כל אחד מעשרת אלפים הניבים שבלשון ראשון יותר מפעם אחת. בסוף המילון מוצע ילקוט ניבים המקבץ מבחר ממטבעות הלשון שבספר על פי נושאים.