"אף אחד לא הזהיר מפני הגעגוע," כך נפתחת הנובלה ומי גר במגדל – והמגדל, כפי שהוא מכונה בפי ילדי השיכון, מכיל עולם ומלואו: התאהבויות ובגידות בין המבוגרים, דגי אקווריום שילדים מחליטים לשחרר מכלאם, צעירים שנושאים את עיניהם אל הסלע האדום. הגעגוע, ממרחק השנים, מנסה להיאחז בכולם.
גם על ג'ולי מסופר כאן – אלמנה בשנות השבעים לחייה, שמחליטה לנסוע לריו דה ז'נרו כדי להתחקות אחר עקבות דודתה, שהפליגה לשם מיד לאחר חתונתה. פלאי פלאות סופרו על חייה בברזיל, וג'ולי מגלה את קברה בבית קברות נידח בחלקה לא נחשבת. מי הן אותן "אחיות נעלות" שדודתה קבורה לצידן? האם באמת היו אחיות? ובאמת נעלות? ומי באמת היה בעלה של הדודה, שהיגרה אתו מפולין אל מעבר לאוקיינוס?
איתן דרור־פריאר, חתן פרס ספיר לספר ביכורים על ספרו האצבעות על הגבעה, מתמודד בארבע נובלות עם כמיהות ואשמות שאינן מתפוגגות גם כעבור עשורים ומפליא שוב לעשות זאת בעדינות לופתת לב. "ספר בשל ומקורי אשר מהדהד זמן רב לאחר קריאתו," כתבו שופטי פרס ספיר על ספרו הראשון, וכאן שכלל עוד את קולו המיוחד, שדווקא חרישיותו מהדהדת.
