הקשר בין זקנה לחוכמה ידוע זה כבר, והוא מקובל בכל התרבויות משחר ההיסטוריה. עכשיו בא הנוירופסיכולוג אלחנן גולדברג ומוצא לכך בסיס במוחנו ובדרך פעולתו. נקודת המוצא של גולדברג היא הפרדוקס: אם אכן החוכמה גדלה עם הגיל, איך מתיישב הדבר עם ההנחה המקובלת שהכוחות המנטאליים דווקא יורדים עם הגיל? גולדברג תופס את החוכמה במונחים ביולוגיים ונוירולוגיים, אך תחילה הוא דן בה כתופעה פסיכולוגית וחברתית, ומתוך תיאור חייהם של מנהיגים ואמנים גדולים הוא מראה כיצד נפש חזקה עשויה להמשיך לפעול ואף לעשות חיל למרות שחיקה עצבית. המנגנון העצבי העומד בבסיס החוכמה ומעניק יתרונות קוגניטיביים בתהליך ההזדקנות הוא, לפי גולדברג, המנגנון לזיהוי תבניות. החסכנות המנטאלית שמעניק המנגנון הזה, הוא טוען, מאפשרת לאדם למלא משימות מנטאליות מורכבות מתוך ניצול מינימלי של משאביו המנטאליים, והיא פועלת כמשקל-נגד לירידה במשאבים אלה עם ההזדקנות. גולדברג מבסס את התיאוריה שלו על מחקרים ותגליות בתחומים המצויים בחזית חקר המוח, כגון תפקיד האונות הקדם-המצחיות (המוח הניהולי) ברכישת ידע ואחסונו, הפלסטיות של המוח ובעיקר שניוּת המוח, ההבדל בין שתי מחציותיו בכל הנוגע ללמידה, לרגשות ולקצב ההתנוונות. את כל אלה אורג גולדברג לכלל תיאוריה רחבה, מפעימה בהיקפה ובמורכבותה, המאירה באור חדש רבות מסוגיות היסוד של חקר המוח. כתיבתו של אלחנן קלילה ואישית. הוא מספר לנו על מטופליו, על טיוליו בסנטרל פארק עם כלבו בריט ועל משבר גיל המעבר שלו. את הספר הוא מקדיש לבני דורו, דור הבייבי בום, המודאגים כמוהו מסימני ההזדקנות הניכרים בהם. אלחנן גולדברג נולד בברית המועצות והיה תלמידו של הנוירופסיכולוג הרוסי הדגול אלכסנדר לוריא. בשנות ה-70 התיישב בניו יורק, ושם הוא עוסק במחקר, בהוראה אקדמית ובטיפול קליני.