'השיבה הביתה', הנחשב בהולנד לרומאן הטוב ביותר של אנקוויסט עד כה, ממקם את זירת התרחשותו באנגליה של המאה ה-18, סביב דמותו ההיסטורית של קפטן קוּק, מגלה הארצות הגדול. אנקוויסט טוֹוה את הרומאן שלה בין חרכיהם של הנתונים ההיסטוריים. בעוד קוק יוצא לשלושת מסעותיו הגדולים, ונעדר כל פעם 4-3 שנים, ורק בשובו ישמע מה נולד לו כשהפליג, ומי מילדיו מת בהיעדרו – מספרת אנקוויסט את סיפורה של אליזבת אשתו, שההיסטוריונים יודעים רק מעט מאוד על 95 שנות חייה. ממי שמילאה בביוגרפיות שנכתבו על קוק את תפקיד בת-הלוויה המחוקה של הספן הנערץ, הממתינה לא בפסיביות, היא הופכת לדמות מלאה ומרתקת, שחייה הפנימיים מרשימים פי כמה מדמותו של בעלה. כמו בשני הרומאנים הקודמים של אנקוויסט חוסה הסיפור בצל ההשפעה הטראומטית של גבר נעדר על חייהם של הנשארים, אך דומה שמה שמשך את אנקוויסט אל דמותה של אליזבת קוק הוא מות הילדים. ב'יצירת המופת' כתבה אנקוויסט דפים בלתי-נשכחים, קורעי-לב, על השפעת מותה של ילדה על הוריה. כעבור שבע שנים, ב-2001, דרסה משאית למוות את בתה מַרחיט. דומה כי חלל התהודה הזה עיצב יותר מכל את הכתיבה של 'השיבה הביתה'. אומנם "יש רק מוות אחד, וכל המיתות שאחריו רק חוזרות ומנערות את הייאוש הקפוא של הראשון", אבל אליזבת קוק, אשה-איוב, איבדה שישה ילדים, ומה שהעסיק אותה במחצית השנייה של חייה הארוכים היה עיצוב הריקנות בַּזמן שעמד מלכת, נקודת האמצע הריקה, לב שהלם בחום בוער, לָבָן. בשליש הראשון של הספר, המתנהל על מי-מנוחות, חוזר ג'יימס קוק הביתה ממסעו השני כגבר בסוף הקריירה שלו, ונראה כי מעתה ייפתח לאליזבת קיום יציב עם בעל בגמלאות, הנמצא בבית. אבל הניגוד בין חיי הבית לחיי הספנות אינו ניתן לגישור. קוק ואליזבת מתנהלים בעולמות נפרדים, ולא עולה בידה להטיל באמת עוגן אצלו, להבין מיהו. בלתי-נמנעת איפוא יציאתו למסע חדש, מסעו האחרון, שמותיר את אליזבת לבדה. בדקוּת-המבט יוצאת-הדופן שלה, ובאיפוק העילאי, מעניקה אנה אקוויסט נוכחות עזה, מלאת חיים, לדמותה של אשה שמתנהלת לפי המוסכמות המקובלות אבל בעולמה הפנימי היא איננה מצייתת לשום תבנית צפויה-מראש.