'אבדון', שסבטו הכריז עליו מראש כעל ספרו האחרון, ושמסתיים בכתובת על מצבתו הוא, כרוניקה כאובה של אדם נרדף, שהעז לגלות בכתביו, ובעיקר באותו 'דו'ח על עיוורים'
(ראה 'על קברים וגיבורים' 'והמנהרה') המפורסם שלו, מה טיבם של הכוחות הנסתרים השולטים בעולם המופקר למיני אימות מזה ולזה ולאופנות חולפות מזה.
זהו מאבקו של יוצר חכם ובודד, כבר זקן, המעורב כל-כולו בעולמן של דמויות שלו, 'מטולטל במהומת הרומנים שלו כשם שמטולטלים המצופים הקשורים לחוף שזעם הסופות מכה בהם'.
זוהי גם כרוניקה של ארץ שבה חדרי העינויים גובלים על סלונים של ספרות נוצצים, של בואנוס איירס הציורית, התוססת ביופיה, אכזריותיה, מסתוריה ותקוותה הקטולה.
ולבסוף, זאת אף כרוניקה של תרבות עשירה וגוססת, של משבר הרומן, של הכרה שסועה שאין לה מפלט בין הרציונאלי לבין האי-רציונאלי, המנסה בהתמדה חסרת פשרות לגלות ולגעת באותה מערכת מקיפה וסבוכה של כוחות אפלים ''אבדון' מלא אותם.
המחבר המופיע בשמו האמיתי כאחת הדמויות הפועלות בספר, משמש אף הוא זירה לאותם מאבקים מסתוריים, ומצהיר שאין לו ספק דבר קיומם של כוחות דמוניים ביקום, כשם שאין לו ספקר בקיומם של כוחו גלגולי נשמות ובחיוזי לעתיד.
סבטו, שעל פי עדות עצמו המוצא שלו שמו מ'שבתאי', כלומר משורשים יהודיים, הוא אכן אחד הסופרים המטאפיזיים הגדולים, שעבורם הרומן הוא כולות, דיון פילוסופי ומחול שדים ורוחות, עובדות מוכחות ופיוט, בקיצור: גילוי המציאות שפנים רבות לה.