גיאורג זימל, אולי הפוסט-מודרני ביותר מבין מייסדי הסוציולוגיה, היה הוגה חדשני ונועז, והראשון שהסיט את המבט הסוציולוגי מהשאלות החברתיות "הגדולות" על הכלל אל המיקרוסקופיה החברתית המתמקדת באינדיווידואל - היסט שאופיו החתרני לא נעלם מעיני בני זמנו. מאמריו המתורגמים בכרך זה, על נושאים כמו ההרפתקה, הסוציולוגיה של החושים, הארוחה או הכסף, סללו את דרכה של ההגות החברתית לעיסוק בנושאים שנחשבו קודם לכן "שוליים" ו"נמוכים", שיהוו מפתח להבנת תהליכים וזהויות חברתיות ולפענוח הנימות שמהן שזורה החברה המודרנית. מאמריו היו לנכסי צאן ברזל של סוציולוגים, אנתרופולוגים וחוקרי תקשורת ברחבי העולם.
אבחנותיו על המטרופולין של ברלין ועל החברה הגרמנית בת זמנו מבטאות עמדה אמביוולנטית של מתבונן דק אבחנה, שרגלו האחת בתוך התופעות המתוארות והשנייה מחוצה להן. רבים קשרו עמדה זו לביוגרפיה שלו – להיותו ברלינאי שנולד בשנת 1858 למשפחה יהודית מומרת, ובגין רקעו היהודי לא זכה למשרה אקדמית אלא בערוב ימיו. דוגמה לכך היא מאמרו על "הזר" – מאמר קצר אך רב השפעה, שהפך להיות בסיס לפרדיגמות סוציולוגיות אשר התמקדו בזרים, במהגרים, בפליטים ובמהגרי-עבודה.
הגם שנכתבו לפני כמאה שנה, מאמריו של זימל על משבר התרבות ועל הניכור של האדם המודרני רלוונטיים מתמיד דווקא בימינו. מנקודת מבטו של הקורא העברי, הצוהר שהם פותחים אל עולמו של "יהודי מתבולל" בגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה מעניק לאסופה ראשונה זו ערך מוסף מיוחד.
עמוס מוריס-רייך מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ומשמש כראש מכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת זמננו.