גילה קראוס, זוכת הפרס לספרות של הקרן לירושלים, ירושלמית מלידה. מורה למעלה מארבעים שנה, מביאה בספרה השלישי 21 סיפורים, 21 פיסות חיים. עט סופרים המדקדקת כל פרט, בעין חדה בלב אוהב, מתארת הסופרת חיים שהיו, חיים שכמעט אינם בנמצא בימינו אנו. דמויות מהעבר חיות בנו כיום. נערים, נערות, נשים וגברים שחיו כאן ושם, בגולה, ועברו את מאורעות השואה כמו גם את התקומה. "... לה כבר היו שני ילדים. הוא היה נשואי לזיוה. הם היו שניים בקיבוץ ועזבו, עכשיו גרה בשכונה וותיקה בעיר. היא גרה בשיכון עוד מעט יהיה אגרונום. למד ברחובות, במכון. היא עמדה לידו ורצתה לעזוב. שום פרט לא עניין אותה, דיבורו לא סימר את עורה, מבטו לא הסעיר אותה. נשימתה הייתה סדורה. זה לא אותו אריק. כך היה קל יותר. היא הייתה הראשונה להיפרד והושיטה את ידה. כף ידו הייתה מיובלת, קשה ויבשה, איפה החלקלקות החמה של פעם. איפה העור השחום, הברק, איפה נקודת הדבש בעיניו. טוב שנשאר רק חלום, והוא אינו מטריד או מכאיב. היא פנתה מדם, וניסתה לשוות קלילות להילוכה אפילו שידעה שלא נשאר להביט אחריה. שוב העבירהיד ארוכה על תלתליה וזקפה ראשה. ותהתה מה חשב כשנפרד ממנה". (טיפות דבש) "קראתי את סיפוריה של גילה קראוס וראיתי בהם את הילדות שלי!" (אהוד ש. פנסיונר) :הסופרת מחזירה אל חיי תמונות שאבדו, זיכרונות שהתעממו..." (דליה ב. חברת קיבוץ)