"ארץ ציון ירושלים" איננה יצירה של מלומד בודד, לא של חוקר אחד אף לא של סופר ידוע-שם או איש ציבור רב פעלים;
זוהי יצירתם של כל אלה יחד ויותר, זוהי יצירתם של אנשי-בתולים החיים בתקופה בתולה על קרקע בתולה;
זהו החזיון השקט המתחולל בארץ-ישראל מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ועד ראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית, חזיון מופלא בפשטותו העולה מבין השורות המחוספסות שרשמה התקופה הזאת והורישה אותן לנו לתמיהה ולפליאה.
שלמה שבא ודן בן-אמוץ נברו בגנזי העתונות העברית של התקופה, מאז הידיעה הראשונה על ארץ-ישראל (1857), וליקטו מאמרים, שירים, כתבות, מודעות, ידיעות, רשימות - כל היכול לשפוך אור על ההתרחשויות, הלכי-הרוח, המושגים, אורח-המחשבה, על "הדם והטין" של היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל.
זהו נסיון יחיד-במינו להניח יד על הדופק של התקופה;
לתת לה לדבר בעד עצמה בשפתה היא, בעברית הזאת המגששת את דרכה, המחפשת את המלה, ולהציגה עירומה מכל פירושים ופירושי-פירושים. "הצבי", "המגיד", "הלבנון", "חבצלת", "יהודה וירושלם", "הפועל הצעיר", אלה ואחרים מספרים לקוראים על מאורעות היום;
ביקורות ממלכתיים; עליית מחירים; ייסוד מושבה חדשה; עוולות פקידי-הברון; מתנצלים על שלא יצא העתון במועדו "כיוון שלא היו חדשות";
מתרגשים בבוא הקטר הראשון לירושלים, עד אשר מעט-מעט נכנס הקורא בסודו הקסום של "מועדון" התקופה.
דן בן-אמוץ ושלמה שבא מסייעים בידי הקורא להיכנס למועדון הזה כניסה קלה שהנאתה מובטחת על-ידי הכותרות שחיברו למאמרים ולרשימות, כותרות השומרות על ריח התקופה ויחד עם זאת מעמידות את הכתוב בפרספקטיבה של הזמן ומיחסות אותו לאירועים ומושגים בני-דורנו.
ריחה של התקופה עולה גם מתוך עשרות העיטורים, הציורים והתצלומים, שרבים מהם זו לראשונה שהם רואים אור, המלוים את הספר עמוד אחרי עמוד ומספרים סיפור בפני עצמו על התפאורה ומצב-הרוח של ארץ ציון ירושלים.